א. פרק י עב ד לתנלדותיו של "מאסף זגלבוביר. ("אלמאנא ך זאגלעמביע״י) כשנתיים לפני מלחמת העולם השני ה ואני מתגורר במגדיא ל — הגיעני מכתב מידידי שמעון רוטגבר ג (המכונה בכינוי החיב ה "שימעלע") בו כתב שזה שני ם עמלהו א בחריצות בכתיבת ספר לתולדות עידיהורתנו, בנדי ן היהודית עתירודהשנים ורבודהיחוס. כאשר ניגש המחבר לעריכתו של ה״אילוסטרירטע ר אלמאנא ך פון יידישן זאגלעמביע" לא שיער כלל, ששואה איומה, שכמותה לא פקדה א ח עמנו באלפי שנות קיומו בגולה, מתרחשת לבוא על יהדות אירופה במאה העשרים "הנאורה". אמנם, גילויי אנטישמיות פרועה כבר נראו אז בגרמניה ויהודיה נרדפו על צוואר עד חרמה ואזרחיה בעלי נתינות פולנית, בעיקר בגי״עמנו, גורשו מגבולותיה, אולם איש לא תיאר לעצמו את ממדי האיבה והרשע, שקיננו בלבות הגרמנים. דומה, מתחת לסף הכרתו של רוטנברג לחשה הרגשה, שעתיד המוות ללא מנוס ומפלט לפקוד את עמנו היושב בפולין, ולפיכך יש להחיש את כתיבת קורות עידיהולדתנו כדי לשמרם בגנזי הנצח, למען ידעו ויזכרו הדורות הבאים, שכן מחר עלול להיות מאוחר מדי.. . במכתביו הראשונים פרש לפני העורך רוטנברג את קורות ספרו, שהוא לא רק עורכו הספרותי, אלא גם מסדרו הטכני ודואג לא זו בלבד לאיסוף החומר, עריכתו והגהתו, אלא גם להבאתו עם מאות תצלומי־הלואי לבית־הדפוס.

זאת ועוד: עליו רובצת גם דאגת מימונו של המפעל המונומנטלי הזה, המצריך אמצעים ניכרים — והאמצעים מצומצמים הם ומוגבלים, באשר אין ראשי הקהילות והארגונים נלהבים ביותר ליצירות כגון אלו... אולם על אף הקשיים המרובים אין הוא נואש ואין הוא נרתע מפני המכשולים והאמון יאמין, שמשימתו תוגשם וספרו יראה אור עולם. באחת מאגרותי אליו ביקשתי ממנו שכר־סופרים בשל יגיעתי. בהתנצל נמנע למלא את משאלתי והסביר, שכל משתתפי הספר ומסייעיו עושים עבודתם שלא על מנת לקבל פרס, וזכות גדולה היא לי, אם עבודתי על ה״לאנדסמאנשפט״ של זאגלמביה בארץ ישראל תופיע בספר — שמשתתפים בו סופרים ומלומדים ידועי-שם, כפרופ, ד״ר משה שור, פרופ׳ ד״ר מאיר בלבן, ההיסטוריונים ד״ר יצחק שיפר, ד״ר עמנואל ריגגלבלום ועוד כיוצא בהם, שיצאו להם מוניטין ברחבי העולם היהודי. נסתתמה טענתי והמשכתי מלאכתי תוך סיפוק נפש ובתקוה, שפרי עבודתי לא יהיה לשוא ואף אני אתרום להנצחת קהילתנו המפוארת.

עשרות מאמרים ורשימות (בצירוף תצלומים ותעודות) עניינם היה בראשוני בני־זאגלמביה, שנשתקעו בארץ מאז העלייה השנייה ועד לאחרון העולים מהעלייה הרביעית. הרחבתי הדבור על חייהם ומעשיהם, ביהוד על אלה מהם, שנתבלטו בחיי הצבור ובשדה האמנות והספרות. מקום ניכר הקדשתי למדור ״יזכור״, לאלה מהם שנתנו נפשם על משמר העבודה, השמירה וההגנה. לא מעטים היו, ביהוד בשנות תרצ״ו—תרצ״ט (1936—1939), ימי מאורעות הדמים בארץ. נודע לי מפי העורך, שבספר תופענה סקירות גם על בני־בנדי״ן וזאגלמביה בארצות שמעבר לים, רשימות שנכתבו בידי עסקנים, ששם אחד מהם אזכיר בזה: הרב זלמן גרויברט ע״ה (בנו של הרב בבנדי״ן לשעבר ר׳ י. ב. גרויברט זצ״ל), רבה של העיר טורונטו, שבקנדה. וכך חלפו שבועות וחדשים. כפעם בפעם זירזני העורך והפציר בי, שאסיים במהרה את עבודתי העומדת להימסר לדפוס, כי השעה דוחקת והשמים מתקשרים עננים... ימים אחדים לפני פרוץ המלחמה, אוגוסט 1939, קבלתי מרוטנברג מכתב — וזו היתה פנייתו האחרונה אלי — בו הוא כותב לי את הדברים הבאים, שלא אשכחם לעולם, שכן עמוק נחקקו במוחי עקב החרדה והחלחלה שהורגשו בהם:

״ידיד! מפה לאוזן מתלחשים, שמלחמה עתידה לפרוץ כל רגע. האויב המתרברב והשחצן מוכן להתקיפנו, אם לא תתמלא תאוותו לספח לארצו אזורים שונים מאדמת פולין. האוירה האופפת אותנו מחושמלת מאד, ומי יודע מה יגידו ימים. אני כשלעצמי לא אוציא את עטי מידי עד לידיה הראשונה, כי רק היא תאלצני להפסיק את יצירתי עד יעבור הזעם, יצירה ששיקעתיב ה במשך שנים רבות, כל ישותי..." לצערנו חרב, לא חלף הזעם במהרה ואשר יגור — בא לו, והרהוריו שפיעמו לבו נתקיימו. בגדין, ערישת ילדותנו, נכרתה על־ידי מלכוודהרשע ורבבות יהודים נמחקו מעל פני האדמה. ה״אלמאגאך״ רבדהכמות והאיכות, שהיה מודפס על גייר משובח, בתבנית נאה, במתכונת ספר גדול רחביההיקף — גם הוא עלה על המוקד יחד עם יוצרו, שהומת מות קדושים באושויץ, 1943, והניחו לנו ירושה רוחנית עשירה שיצאה מתחת קולמוסו. נקפו שנים. בא קץ לזוועות ולאימים. הניצולים הראשונים מגיחים ממחבואיהם, מתאי המוות, ממחנודההשמדה, וחותרין לחופי ארץ־ישראל ובפיהם הבשורה האיומה, שלא שרד בעירנו כמעט יהודי אחד. עם בשורודהאימים עלה בנו הרעיון, שהיה לכוח מושך לנו. שזכינו להשאר בחיים, להנציח את קהילתנו המושמדת והטבוחה. בכל הזדמנות, שבני־עירנו נזדמנו יחד דובר על הצורך להקים מצבה חיה ליהדות בנדין, בצורת ספר מוקדש לזכרה.

אגב כך נודע לי, שה״אלמאנאך" כבר היה מודפס, אבל ההשתלשלויות והמאורעות רוויי דמים במלחמה הקיצו עליו קץ ולא עלתה להסתירו ולהצילו. באותו פרק זמן כתב לנו איש בגדי ן המתגורר עתה בקאטוביץ, שטופס אחד של ה״אלמאנאך" נתגלגל והגיע בדרך פלאים לארץ־ישראל ועלינו להתחקות על עקבותיו. הועד של ארגון יוצאי זאגלמביה בנשיאותו של יושנדהראש שלו הרב מנחם האגד זצ״ל, עקב אחר הספר, ונתברר, שהוא מצוי בידי אדם, שאינו רוצה להוציאו מידיו, בהנחה שיעשה ממנו לעצמו "מטעמים". היינו תלויים איפוא, בחסדיו. כיצד הגיע הטופס היחידי הזה לידים לא רצויות? עם תום המלחמה הואיל ה״סטארוסטה" (ראש המחוז) בבנדין להעלות מגנזי מרתפיו את הטופס הבודד שנמסר בשעתו לשם צנזורה, ומסרו בתורת מתנה לקהילה שנתארגנה מחדש. אחד מחבריה, שכיהן בשעתו בתפקיד בקהילה, לקח עמו את הטופס ובקשנוהו להעמידו לרשותנו, כי הוא קניין הכלל, אך השתדלותנו העלתה חרם. הספר נקלע גם לאמריקה, מקום שם ניסה בעלו להדפיסו, אך המו״לים נמנעו מכך, בידעם שכל הזכויות שמורות ליורשי המחבר ולשארי-בשרו הנמצאים בישראל ובצרפת. לאחר מאמץ לא מועט הצלחנו לרכוש את הספר, אולם מה רבה היתה תדהמתנו משנוכחנו לדעת, שנמסר לנו רק חלק אחד מן ה״אלמאנאך״ — וגם הוא אינו מושלם — החלק המספר על קורות בנדין ואילו יתר החלקים על סוסנוביץ, דומברובה והקהילות הסמוכות, חסרים ואינם.

הסתפקנו באין ברירה, במה שנותר והחלטנו, לאות הכרה והוקרה לעורך רוטנברג, שהרגיש בעוד מועד בחשיבות הנודעת לכתיבת תולדות בנדין, לפרסם את החלק הזה, שניצל למזלנו, ככתבו וכלשונו, בהשמטות ובשינויים קלים כפי שגרמו הנסיבות. ה״אלמאנאך" מובא במלואו וכלשונו במדור ביידיש של הספר הזה, ואילו בתמציתו — במדור זה. דאגנו וחרדנו להשלמת החסר, לכל פרט לבל יאבד, שיעלה וייחשף מנבכי העבר, שייאסף וייכנס ב״פגקס בנדין" המוגש עתה בחרדודהקודש לקורא, תוך אוביקסיביות וגיש׳ה היסטורית צרופה. מ מ - 215