ה*1 במאי ברחובות העיר ידביו עם פוטלים פולנים, ובידיהם דגל אדום שחברות פ1ע״צ רקמוהו, וסיסמאות ציוניות מתנוססות על גבי שלמים גדולים. ההופעה הזאת עשתה רושם כביר, ומפלגת פועלי־ציון הלבה מחיל אל חיל. הואיל וכל תנועה סוציאליסטית היתה בלתי־ליגאלית נוצרה ממילא מחתרת. מחשש המשטרה התנהלה הפעולה לא במועדונים, כי אם ברחובות העיר, ב״בורסאות", מקום שם היו מתווכחים ורוכשים אוהדים וחברים. כל מפלגה ו״בורסה" משלה. הפעילות להטבת מצב הפועל גוברת כפעם בפעם, לעתים קרובות פורצות שביתות לשם הגדלת השכר וצמצום שעות העבודה. המחתרת הצליחה להגיע אף לקסקטיני הצבא, שהיו נעולים ושמורים בפני זרים ולהפיץ במחנות החיילים עלון מיוחד המכיל חומר הסברה מהפכני שקרא לפרוק את עול המשעבד ולמגר את המשטר. עלילות הגבורה של הפועלים בימים ההם — פרק לעצמו הוא. אם אמנם שופרו תנאי־העבודה במקצועות החייטות, הנגרות ועוד, הרי בענף התפרות לא עלה הדבר בנקל, שכן לא טעון היה המקצוע הזה מומחיות יתרה, פרט לגזירה, וכל הרוצה עוסק בה. ולפיכך נתרבו בתי־מלאכה כאלה וקשה היה ללכדם ולארגנם. אולם גם כאן סודרו הענינים על הצד הטוב ביותר ושופרו התנאים. ההצלחה והנצחון בענף זה הרימו את קרנה של מפלגת פועלי־ציון בעיני הפועלים במקום והעלו חמתם עד להקניט של אנשי "בונד", שהשתדלו להכשילנו בכל הזדמנות.
פעם הגיע אלינו מטעם ה״טריבונאל״ הריבולוציוני המרכזי שליח שאת שמו לא אזכור אך הוא נתפס על־ידי הז׳נדרם הידוע בעיר, הקלגסי אקוביק, שעינה אותו למוות. גוויתו לא נמסרה לחבריו והוא נקבר על־ידי השלטונות במקום בלתי־ידוע. מעשה הזוועה עורר את חמתם של הפועלים, שגמרו אומר לנקום את נקמת דם חברם הקדוש. בית־הדין המהפכני המקומי החליט על הגברת הטרור האדום נגד השלטונות ולהשיב להם כגמולם. ואמנם, פה ושם נמצאו פצועים והרוגים משומרי השלטון, וגם הצורר יאקוביק, בעל השפם העבות, שהיה בור גמור, בריון ושונא־ישראל מובהק, שמעשיו היו מעוררים זוועה בצבור, גם הוא בא על ענשו ונפל חלל בידי נוקמיו. הדבר כך היה: באחת השבתות, כאשר נהרו היהודים לבתי הכנסיות לתפילה, עבר יאקוביק, הרשע־מרושע, ברחובות העיר, ובהגיעו לשערי הגימנסיה הפולנית ברחוב סלאבקובסקא (לאחרונה — קולונטאיא) הותקף מגג ביתו של חיים דוד רוזנבלום בפצצה שנתפוצצה. פעולתה של הפצצה היתה קולעת ושלמה: אברי גופו של יאקוביק נתרסקו לחלוטין. המתנקש, סטודנט פולני גבה־קומה, הסתלק ונמלט בכיוון הכנסיה, כשהוא מערים על מלוויו המזויינים של הקרבן בתכסיסי־הטעיה, בצעקו לעבר העוברים: — הזהרו, הסתתרו, יורים 4. .
מובן, שהוכר ז מי ד מצ ב מיוח ד בעיר, והקוזקי ם משתוללי ם ואצי ם בדהרה ע ל סוסיהם, בנסות ם לגלו ת א ת המתנק ש הנועז. צב א ומשטר ה משוטטים ברחובו ת העי ר ויורי ם לל א הבחנה. יהודי ם נסחב ו מבתי ־ כנסיות עטופי־טליתו ת לחקיר ה ל״פאוויאט", א ך שוחרר ו באי ן כ ל הוכחה נגדם. באות ה השב ת השחור ה באוגוס ט 1906 נהרג ו כמ ה תושב י העיר. מגביית־עדו ת ש ל עוברי־אור ח נודע, שמטי ל הפצצ ה הי ה אד ם גבה־קומה, מרכי ב משקפיי ם כחולו ת ובע ל זק ן אדו ם — ות ו לא... אמנם, אחר י הפושי ם מדוקדקי ם נמצא ו המשקפי ם הכחולי ם וגם... הזקן האדום, אולם, המתנק ש האמי ץ הספי ק להתחמק. מאמצ י הבולש ת לגלותו על ו בתוהו, ול א נמצ א בוגד, שילשי ן עלי ו ע ל א ף הפר ם הגדו ל שהובטח. הי ה ז ה מבצע, שדר ש סודיו ת גמורה, זריזות, פקחות, דייקנות ופגיע ה נכונה, — והו א הצלי ח למעל ה מהמשוער. הידיעה ע ל הירצח ו ש ל רא ש הז׳נדרמי ם בבנדי ן עשת ה ל ה בנמי ם חיש מה ר בכ ל המדינה, רישומ ה הי ה עז, ובני־העי ר נשמ ו לרווח ה ושתו ל״חיים"... המצב המיוח ד נמש ך שבוע. אנשי ם פחד ו לצא ת מפת ח ביתם. ויהודי, שהי ה נאל ץ לצא ת לרחו ב לצרכ י פרנסת ו — המשמרו ת חיפש ו בכליו, ובראותם, שהו א לוב ש ״ציציות ״ (טלית־קטן) — שיחררוהו, מתוך הנחה, שאי ן הו א "אחדותניק", כלומ ר סוציאליסט...
אולם הפועלים לא נחו ולא שקטו, והיו מעלים בלא הרף את תביעותיהם ונכונותם להילחם למען הגנת האינטרסים שלהם ולהפלת המשטר. פורצות שביתות ומהומות. בראותם את האש המתלקחת, נוכחו השלטונות שיש לבלום את סערת הרוחות במתן הנחות ולמנוע סיבוך המצב. אז מבטיחה הממשלה קוסטיטוציה ו״דומה" (ביוד נבהלים), והאזרחים ששׂו ושמחו לקראת ההכרזות האלה, שהיו אמנם נבובות ומילוליות גרידא. הפועלים לא האמינו בהבטחות הממשלה ונמנעו מלהשתתף בבחירות לבית־הנבחרים הרוסי הראשון, ב־1906. מה שאין כן הציבור האזרחי — גם היהודי — שהשתתף בבחירות באמונה, שהפרלמנט הרוסי יכריז על עקרונות החירות והשוויון. נבחרו אמנם שנים־עשר צירים יהודים ל״דומה" הראשונה, אך כעבור חדשים מספר היא פוזרה על־ידי הצאר ניקולאי השני. גם המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות החרימו את הבחירות והפריעו בעדן. זכור אני, שמפלגת "נרודובה דמוקרטיה" בבנדין, שמורכבת הייתה בעלי־אחוזות ואמידי העיר, כינסה אספה באולם ה״דאם פולסקי", שעל ה״גורא זמקובא" למען ההשתתפות בבחירות. בפתע נשמע קול התפוצצות וכל הנאספים ברחו כל עוד נפשם בהם. בפעולה הזאת השתתפו גם אנשי פועלי־ציון, ואחד מהם, שהצטיין בה נמצא כעת בישראל.
באותו זמן כונסה אספה חשאית מטעם פועלי־ציון בבית־ המדרש של חסידי גור ("גערע ר שטיבעל"), שנמצא ברחוב צדדי. בפתח בית־המדרש הופקדה שמירה, כדי להזהיר את המתכנסים במקרה של בוא המשטרה. באמצע נאומו של האורח, שבא במיוחד לאספה הזאת, הוא החבר יעקב קנר (ראה מאמרו בספר הזה — המערכת) נשמעו דפיקות בדלת וקריאות ברוסית: לפתוח! נכבו האורות והדלת נפרצה על־ידי המשטרה בכוח. הנאספים התחילו מתפזרים ברוב בהלה וקפצו דרך חלונות וחומות להציל נפשם, השוטרים ואנשי הצבא שהקיפו את הסביבה ירו על ימין ועל שמאל, אך הואיל ובחוץ היתה עלטה, חושך גמור, הספיקו משתתפי האסיפה להיחלץ מהצרה, בברחם דרך חצרות וסימטאות, לבית הקברות, ומכאן, כאשר נשתתקו היריות, הצליחו להגיע לבתיהם. נודע אחר־כך, שהמעשה הפרובוקאטיבי הזה בוצע על־ידי אנשי מפלגה יריבה, שכל האמצעים היו כשרים בעיניהם במלחמתם הפוליטית. -ו- בינתיים התחילו מתגלים בתנועת פועלי־ציון, שהייתי מראשוגיה, ניצני החלוציות הקוראת להגשמת הרעיון הציוני. נלאינו מה״געגעג־ ווארטס־ארבעט", מה״דיסקוסיעס" ומהכרוזים, ותבענו מעצמנו מעשים מחייבים, כלומר — לעלות לארץ־ישראל. גם הקול קורא של יוסף ויתקין מא״י המעורר את הנוער בגולה לשוב למכורתנו, מצא אוזן קשבת.
והנה, גם אני ואחדים מחברי החלטנו לעלות, אבל איך לעשות זאת, כאשר אין פרוטה בידינו וטרם הייתי עצמאי ותלוי בחסדי הורי, - 221 -