שחיו מבכים אותי, בלכתי לארץ חמדנר, ששורצים נח תנים, נחשים ועקרבים... התנזרתי מכל חיי־תענוגות, כדי לחסוך־כל פרוטח, וכאשר גדלו חסכונותי — גברו גם תקוותי. משנתארגנה הקבוצה הראשונה בבנדץ לעליה (אליעזר המפל ואחיותיו, מלכה ורחל שרה בלאט, האחים שלמה ודוד שניי־ דרמן, חנה שנידרמן־אריאלי, יוסף קלוזשינסקי (אריאלי), משה שטיינפלד־שוהם ובעל הזכרונות האלה) — סירבו חברי לספחני אליהם מתוך חשש, שמא אני, הצעיר בחבורה, לא אחזיק מעמד, בארץ בגלל אקלימה ותנאי־החיים הקשים בה. דבר עלייתי נודע בביתי, וכל בני־משפחתי התחילו משפיעים עלי כל מיני אמתלאות מטילות פחד ומורא. בראותי שחברי עולים והם עומדים בסירובם לצרפתי, התחלתי לפעול בעצמי אחוז תשוקה המפעמת את נפשי. ללא ידיעת ההורים השגתי רשיודמעבר את הגבול, תודות לתיקון קל בתעודת־לידה שלי ולדמי־שוחד, ששילמתי בעין יפה לפקידים שחיכו להזדמנויות כאלה. השארתי את היקר לי ביותר, את שארי־בשרי, וללא פרידת אבא ואמא עליתי, ובלבי שאיפה אחת: להתחיל חיי מחדש. עברתי את הגבול הגרמני והמשכתי דרכי לוינה. גיסי, שעקב אחרי בחשאי, בהווכחו, שאין לעצרני, שלשל לידי סכום כסף לא מועט. נפרדנו ההתרפקות, ומאז לא ראיתי עוד ולא את בני־ביתי, שעברה עליהם כוס הכלייה.
בבואי לוינה פניתי להסתדרות הציונית בענין עליתי. הם התיחסו אלי באי־אימון בגלל מראי הצעיר וניסו להוכיח לי, שטרם הגיע זמני לעליה, אך אני בשלי. התקשרתי, איפוא, עם סוכנות נסיעות ונודע לי, כי האניה "מריה טרוזובה" עומדת להפליג בקרוב מנמל טריאסט שבאיטליה, בדרכה לארץ. הגעתי בשלום לטריאסט, ולתמהוני פגשתי את חברי מבנדין, שנסעו זמן־מה קודם לפני, אולם הפעם קבלוני ולא עזבוני עוד. האניה השמיעה את צפירותיה ועזבה את יבשת אירופה בכיוון לים * התיכון. כעבור כמה ימים הגענו לפורט־סעיד שבמצרים. כאן ירדנו והמשכנו באניה קטנה ליפו. הנסיעה הזאת שנמשכה לילה אחד, היתה הגרועה ביותר בכל טלטולינו בדרכים, כי הים סער ורעש ואנו הושלכנו מקצה לקצה והקאנו לאין סוף. עם זהרורי השחר התקרבנו לחופי הארץ, והעיר יפו נראתה מרחוק. הלב פעם בקרבנו. האומנם הגענו לארץ שעליה כל־כך חלמנו ולה ערגנו? סירות קטנות שטות לקראתנו, כדי להביאנו לחוף. עובדי הנמל, אגשים נועזים ומנוסים, כולם ערבים, עולים ומטפסים באניה, מי במדרגות שהורדו, ומי בחבלים שנמתחו. בעלותם לאניה מקימים הם שאון והמולה. נתפסנו בכוח והושלכנו עם חפצינו לתוך הסירות, כחפץ שאין צורך בו. היתה בי ההרגשה, שהנה צולל אני לתהומות ים, אך הגעתי בשלום ליבשה. עיני אורו ופני נשתלהבו נוכח מראה ארץ האבות, ארץ מולדתי, משאת־גפשי.
הדבר, שהעליתי בסיפורי מנבכי זכרונותי, נתרחש לפני מחצית מאה שנים. ומאז היתה. בנדין, עריסת הולדתי, עיר שעשועי, שאני רגיל לראותה, בחלומות עבר ובזכרונות על ימי ילדותי, על מה שהיה ואיננו. •עקב לסקי ■ / ששה חלוצים ראשית העליה השלישית (זכרונות מלפני 40 שנה) 11 בימים בהם היו הגבולות סגורים מחמת מלחמת העולם #*הראשונה, נתלקטנו שבעה בחורים מבנדין: איסר בירג* צווייג־בארי (נפטר בישראל), ישראל אום נהיים (חיפה), קובא דמיגרוד (גרמניה), יצחק הנדלסמן־כנעגי, סנדר לובלינג, דוד מייטליס (ניספו) ומחבר הרשימה הזאת — והחלטנו לקול קריאה פנימית בלבנו, לפלס לעצמנו דרך לארץ־ ישראל שלאורה התחנכנו בהחלוץ. מובן, שהדבר נעשה בסודיות גמורה, והורינו לא ידעו על־כך, כי התנגדו לעלייתנו שנראתה בעיניהם כהרפתקה בימים טרופים כאלה, בעולם אחוז להבות. אולם על אף כל ה״קונספירציד ד נודע הדבר מיד בעיר — ובמשפחותינו קמה מבוכה. אחת האמהות, הגברת בירנצווייג, רדפה אחרינו והדביקתנו, בהיותנו בלבוב והחזירה את בנה. נשארנו, איפוא, ששה שלא נרתעו והמשכנו. נטשנו בית אבא־אמא חם וטוב ויצאנו את העיר ברגל ב* 30 באוקטובר 1918. בצקלונינו לקחנו עמנו מעט בגדים ומזון, והתחלנו צועדים ברגל בכיוון העיר שצ׳קובה, שהיתה. הגבול בין אזור הכיבוש האוסטרי בפולין לבין אוסטריה תודות להשתדלותו של בן עירנו מאיר קליימן עברנו את
הגבול באמצעות מבריחים תמורת מאה קרון. אותו הערב נמצאנו ברכבת המהירה המוליכה ללבוב. בהגיענו לקראקא נודע לנו, שפרץ מרד נגד האוסטרים ובתחנת הרכבת ראינו לגיונרים פולנים, תלמידים וסטודנטים בלבוש אזרחי, מזויינים, מפרקים מהחיילים האוסטרים את נשקם. למחרת היום הגענו לפשאמישל, אך כאן נתבשרנו, שהרכבת לא תמשיך לנסוע, כי האוקראינים כבשו את האזור שבין פשאמישל ולבוב. רוחנו סוערת בנו, אך באין ברירה נתעכבנו בעיר, וטכסנו עצה כיצד לצאת מן המיצר ולפרוץ לעצמנו דרך. בעיר היתד. בהלה גדולה, ללא שלטת מסודר, מחסני המזון של הצבא האוסטרי נשדדו על־ידי ההמון הרעב. מכל הצדדים נשמעו יריות והיתה סכנה להלך ברחובות, שהיו לרוב שוממים. פנינו למפלגת "צעירי־ציוך במקום וביקשנו לקבל עזרתם, אולם לא נענינו, כי לא היה בידם להושיענו מחמת המצב שנ׳וצר. אז פנינו לרבה של העיר, ר׳ גדליהשמעלקעס ז״ל. לאחר ששמע על משימתנו קיבל אותנו בחמימות ובהבנה מלאה. היות -222-