העומדים — חלוצי העליה השלישית: ישראל אופנהיים (חיפה) ודוד מייטליס (ניספה בשואה). פון רעכטס צו לינקס — צוויי חלוצים פון דער דריטער עליה. והיה זה ביום ששי, הזמין אליו הרב כמה מחשובי העיר שיארחוגו אצלם בשבת. דוד מייטליס המנוח ואני התארחנו אצל מר קלגטבלד (כעת בישראל), שבביתו הרגשנו את עצמנו כבבית־אבא ושמחנ ו ליחסם של בני המשפחה הזאת. למחרת היום הלכנו לתחנת־הרכבת לנסות את מזלנו, אפשר תמצא אפשרות להיחלץ מן המצב ולהמשיך דרכנו. ואמנם, האיר לנו המזל פנים. בדיוק נעצרה רכבת־משא שהובילה שבויים רוסיים, מלאה עד אפס מקום, אך גגותיה תפוסים היו על־ידי אזרחים. בתקווה שאולי נצליח להבקיע לעצמנו דרך, קפץ כל אחד מאתנו לקרון שנזדמן לו. האוקראינים ירו על הרכבת במהלכה, ורבים נהרגו בכדורים שפגע בהם עם קפיצה מהגגות, כדי להציל חייהם. הואיל ואנו, הששה, היינו נפרדים איש מרעהו, לא ידע איש מאתנו על גורל חברו. רק לאחר שהגענו לתחנה האחרונה בעיירה ז׳ימנה־וודא, בקרבת לבוב נפגשנו שוב כולנו, בריאים ושלמים. כאן נעצרה הרכבת ואנו המשכנו ברגל ללבוב, שהיתה נטושה בה אז מלחמה בין הפולנים לאוקראינים. נקלענו לשטח האוק- ראינים — ונאסרנו. היינו אחוזי פחד, פן יחבשונו בבית־הסהר, או יחזירונו לבתינו. הואיל ועל כובעינו (כובעי בית־הספר הפולני שלמדנו בו) היה דבוק סמל ה״נשר", הסמל הפולני, חשדונו
האוקראינים בריגול. בחיפוש שנעשה בבגדינו, נמצאה אצל מישהו מאתנו מפה אוקראינה, והיא שהגדילה את החשד. הובלנו למטה הצבא ונחקרנו. למזלנו היו עמנו גם כמה מכתבי־המלצה מאת ד״ר ביקלם הנודע (כעת בישראל), שהיה אז קצין רפואי בצבא האוסטרי, שנועדו לכמה אנשים וביניהם גם לד״ר ליאון רייך המנוח. כאשר נשאלנו לפשר המכתבים הסברנו, שאנו ציונים העולים לארץ־ישראל. שוחררנו ונספחנו להגנה היהודית לשם שמירת הסדר ברובע היהודי. ב״מיליציה" היינו כעשרה ימים, ובזכות זו קבלנו היתר־יציאה מהשלטונות האוקראיניים להמשיך דרכנו לאודיסה. ואכן, אחרי כמה ימים של טלטולים ברגל, בעגלות וברכבת, הגענו לאודיסה. גם כאן שררה מבוכה, כי הגרמנים התכוננו לעזוב את העיר, הואיל וצבא הבולשביקים עלה עליה. פנינו לחברי ההסתדרות הציונית בדבר עזרה, אך הללו לא התלהבו ביותר, כי לא האמינו באפשרות של המשכת הדרך לארץ־ישראל בנסיבות כאלה. פנינו, איפוא, אישית לאוסישקין, שיסייע לנו בעצתו הטובה ובהשגת רשיון להפלגה באניה לקונסטנטינופול, אולם גם הוא הסביר לנו, כי נמנע ממנו להושיענו, שאין השעה כשרה לעליה ושידל אותנו לחזור לחלוטין. משנוכח, שאנו עומדים בעקשנות על דעתנו ואיננו זזים מהמקום, שלח לנו אוסישקין אחר כמה ימים סכום כסף להוצאות הדרך בשביל כרטיסי אניה, אך אנו סירבנו הפעם לקבל ממנו את הכסף...
כאשר שוטטנו ברחובות נפגשנו עם כמה ארצישראליים והם צירפונו אליהם והבטיחו, שידאגו גם לנו ובהזדמנות הראשונה נפליג יחד עמם. מה רבה היתה שמחתנו! כאשר נודע למשורר חיים נחמן ביאליק, שכמה חלוצים מבנדי ן הידועה לו מתוך שנות השתקעותו בסוסנוביץ, הגיעו לאודיסה, הזמיגנו אליו, קיבלנו בחביבות והאיר לנו פנים. הוא תמך ברעיוננו ונטה חסד לנו — ובכך הפיח בנו רוח חיים ועידוד. ואמנם, הזדיינ ו בסבלנו ת וחכינ ו באורך־רוח . כעבו ר כמ ה ימי ם הודיעונו הארצישראליים, כי קיימת אפשרות להפליג לקונסטב ־ טינופול. הם סידרו בשבילנו את כל התעודות הדרושות ועלינו לאניה "טיגר", שהפליגה לתורכיה. אחרי ארבעה ימים הגענו לקוגסטנטינופול ופנינו, בבואנו לשם, להסתדרות הציונית, מקום שם התלקטו יהודים רבים מארץ־ ־ ישראל, ממגורשי ג׳מאל פחה. התעכבנו כאן כעשרה ימים. ההסתדרות הציונית דאגה לעליית כל הארצישראליים לארץ, ואנו בכללם. לא היה גבול לשמחתנו בעלותנו סוף סוף לאניה. הפלגנו באניודמשא, שהתנאים בה היו גרועים ביותר. מנת האוכל, שקבלנו אחת ביום, פת לחם מעופש, גבינה וזיתים שלא יכולנו לעכלם. באניה פרצו מחלות בשל המצב הסניטארי הירוד, וכאשר הגענו ליפו (12.12.1918) אחרי 13 ימי־נסיעה — הובלתי לבית החולים "הדסה", בתל־אביב, חולה בטיפום־הבטן, ושכבתי שם למעלה מחודש ימים.
נתקבלנו בארץ־ישראל בחיבה רבה, הכל שמח בנו, סודרו לכבודנו מסבות והעתונות כתבה, שאגו הששה מבנדין הננו כסנונית המבשרת עליה גדולה, שי׳א תמשתוקקת לה כל־כך אחרי ההרס והדלדול, שנגרמו לה בעקבות המלחמה והשלטון התורכי העוין. נשלחנו על*ידי מפלגת "הפועל הצעיר" לקבוצות דגניה וכנרת. - 223