ששה ראשונים ןי■ חוף ימים יפו השומם שובתנועה וחיים: ספינת־קיטור צרפתית עוגנת מעבר לסלעים ודגל כחול־לבן מנפנף על תורנה, ומן הספינה יהודים יורדים, פנים מוכרות, שגורל הזמן טלטל אותם טלטלה ופיזר אותם לכל עבר ופינה. והנה הם נקבצו, באו יחד, שבו כיונים אל ארובותיהם; ובין השבים גם פנים חדשות, צעירים, ילדים כמעט, שחותם ארץ מולדתם הרחוקה עדיין טבוע על פניהם ועל בגדיהם. מבנדין באו, מפולין המבולבלת כרגע, מתוך התהו ובהו של ערבוב רשויות. הם עלו ומצאו להם את דרכם לארץ־ישראל; דרך החלוץ היתה. דרכם. הם היו חברים לאגודת החלוץ, "צעירי־ציוך, עבדו שנה אחת בעבודת אדמה, הכשירו את עצמם לעליה. כששמעו, שבארץ ישראל כבר הכל התכונן על מכונו, אמרו בלבם: האם אנחנו ברגע כזה פה, בבנדין, בין שיני הטרף של עם פולין? —הבה ונעלה! והם עלו. ששה חברים היו. יצאו מבנדין לאוסטריה. עברו גבולין של ארצות מתהפכות ונלחמות, באו לפשמישל, משם רצו ללכת ללבוב ולא מצאו רכבת, הדרך נפסקה. בפשמישל שלטו הפולנים ובלבוב האוקראינים, והם הלכו ברגל ששים קילומטר. ללבוב באו בלילה. חלק מהעיר היה עוד בידי הפולנים ומשמרת של הלגיון הפולני עיכבה אותם. בתחבולות שונות השתחררו, עברו לרחוב אחר והנה משמרת הלגיונות של האוקראינים מעכבת אותם. אוסרים אותם, בודקים בכיסיהם ומוצאים כרטיסי־חבר של "צעירי*

ציון". הקצין הממונה על המשמר מכיר על פי "מגן דוד" שעל הכרטיס, כי הם ציונים ונותן להם ללכת. בלבוב נכנסו לתוך המיליציה העברית, שהיתה שם ועבדו בה עשרה ימים, אחרי־כן קיבלו מהממשלה האוקראינית רשות לנסוע הלאה. עסקני הציונים הביטו עליהם בכל מקום כעל משוגעים, אולם הם המשיכו דרכם בעקשנות רבה. מלבוב והלאה שוב הלכו ברגל, באשר לא היתה רכבת, וכשהגיעו סוף־סוף לתחנה, היו כל הרכבות עמוסות שבויים רוסיים, ששבו הביתה, ולא היה מקום בשבילם. הם התחכמו ונסעו על גגות הרכבות, אחד אחד נסעו ונפגשו שוב יחד באחת התחנות. כשהגיעו אחרי הרפתקאות רבות לאודיסה, נכנסו לא. (הכוונה לאוסישקין ז״ל — המעתיק), ששמעו על אודותיו, כי הוא נמנה למיניסטר ארצישראלי. הוא הביט עליהם בעינים תמהות: "איך באתם הנה? לאן אתם רוצים ללכת? לארץ־ישראל, ההשתגעתם, אין דרך ג". הם בקשו ממנו, שישתדל להשיג בשבילם אצל הממשלה האוקראינית רשיון לנסוע לקושטא, אולם הוא לא רצה לשמוע על דבר זה, באמרו, כי אין שום אפשרות לנסוע. אולם הם השיגו את האפשרות הזאת בעצמם, הם השיגו רשיון ונסעו. כשהגיעו לקושטא מצאו כבר שם את האנגלים, וכעבור ימים אחדים ניתנה להם ההזדמנות לנסוע לארץ ישראל בין הגולים. זהו רק תמצית הסיפור הארוך והמפלא הזה. (״הארץ והעבודה״, ה׳ בשבט, תרע״ט, 1919) חלק מהכותל הצפוני בביודהכנסת, מצוייר בידי אפלבוים וציגלר.

א טייל פון דער צפוןוואנט אין שול, געמאלן דורך אפעלבוים און ציגלער. - 224 -