דו־לשוניים: בלשונות־ההוראה העברית והפולנית. ניתן לו השם "יבנה׳/ לזכר המרכז הרוחני של רבן יוחנן בן זכאי, אחרי חורבן הבית השני. הוזמנו מורים מקומיים, לאו־דוקא מדופלמים ומוסמכים, וברצוני להזכירם לטובה, שהם הנחילו לי את השכלת הבראשית שלי למן כתה א/ הלא הם מרת דורה שוארץ (לבית ארליך, כעת בחיפה), מרת רוזנצויג, מרים טננבוים, י. ל. טרויב, פולי־ בודד., טלנר, הניק (נוצרי, מורה לציור), והחזן שרמן (כעת באמריקה). כמנהל נתמנה ד״ר נח בראון, יליד גליציה, מעובדי המכון למדעי המזרח באוניברסיטה בירושלים. למעלה מארבעים שנה היה הדבר... נבחנתי בידיעת הלשון העברית על ידי המנהל ד״ר בדאון. לאחר שנוכח, כי שגורה בפי העברית — שיבחני וטפח על שכמי לאות שביעות־רצון. לאחר פרישתו של ד״ר בראון, שירת בכהונה זו המנהל ד״ר פייבל וידרמן, אף הוא יוצא גליציה, שהורה גם את שפת רומי. איתרע לו המזל, שנשאר בחיים לאחר השמדת יהדות זלמביה, ואשר עבר עליו בשנים הטראגיות הללו תיאר בספרו בפולנית "פלובה באסטיא" — ״החיה הנמבזה״, מינכן, 1948 (קטע מתורגם ליידיש הנני מביא בספר זה — מ.ה.). בעשר השנים האחרונות לקיום ביה״ס עד לפרוץ מלחמת העולם השניה, כיהן בתפקיד המנהל ד״ר א. איינהורו, שבימיו הגיע ביה״ם למרום התפתחותו.

עם קום הגימנסיה היו בה רק חמש מחלקות בלבד (שלוש כתות מכינות ושתי עליונות), אולם במרוצת הזמן, ומדי שנה בשנה, נוספו יתר המחלקות. ממסיימי שני המחזורים הראשונים, זכורים לי הבוגרים זאב ארליך ז״ל (השתלם אחר־כך בטכניון שבחיפה), אהרן דומב (כעת בבלגיה), אנשל ויצנברג ז״ל (אחד משני העובדים היהודים בעירית בנדין), סטניסלבויגוזקי (כעת בוארשה ופעיל בשדה הספרות והתרבות הפולנית), לאון אופוצ׳י־ נסקי ז״ל, לא ודן, ורמונד, אשר ורשבסקי, יחיאל שטרק (שני האחרונים כיום בישראל). ביה״ם הלך מחיל אל חיל ורבים היו המתדפקים על דלתותיו, אך לא היה בכוחו לקלטם מחמת תנאי־השיכון הבלתי ראויים של הגימנסיה, שדירתה נעשתה צרה ובלתי־מתאימה. שאלת הדיור הטרידה מאד את הנהלת ביה״ס ואת ועד־האפוטרופסים שלו. והנה בא הגואל, הוא שמעון פירסטנברג, נשמתו עדן, העסקן הבלתי־ נלאה והנדבן הנדיר, שגמר אומר להקים בנין חדש וראוי לשמו לגימנסיה. ואכן הוא הגשים את רעיונו: רכש מגרש נרחב ברח׳ סוביאסקאגו, וכעבור שנים מעטות התנוסס עליו לתפארת בנין רב־ מידות ורחב־ממדים על כל השכלולים והשיפורים והציוד שהיינו גאים עליו, גם לו היה ניצב בישראל. בבנין המכובד הזה הושקעו סכומי־כסף ענקיים, והנדיב לא חסך מאומה, כדי שיהיה ביצוע העבודה מושלם לכל פרטיו ודרישותיו.

במסרו לממונים את הבית, שכולו פאר ונוחיות רבה לפי הטכניקה הפדגוגית האחרונה, התנה התורם פירסטנברג המנוח תנאי, שתיקרא הגימנסיה על שמו ושם אשתו. הוא עשה זאת לא מתוך תאוות כבוד, אלא מסיבה אישית, שרגיל היה לנמקה למרננים, ששינוי השם היה למורת רוחם: "הואיל וילדי הכזיבוני, בהתרחקם מהאידיאלים והערכים הרוחניים הלאומיים שלנו, על כן רצוני לשבוע נחת מילדי כלל ישראל, שיזכרוני פעם לטובה, שבתוך כתלי הגימנסיה שהקימותי בשבילם קנו נכסי תרבות ישראל, חכמה ודעת..." נתאכזר הגורל, בבית־הספר הזה שנוצר לחינוך ולהקנית תורה השתכנו בזמן המלחמה שלטונות־הכובש הטמאים, ומכאן זממו וביצעו את כליית קהילתנו. חולפות שנים ולגימנסיה ע״ש פירסטנברג, בעלת זכויות ממשל- תיות, יצאו מוניטין בכל הסביבה. הגימנסיה, שנהרו אליה תלמידים מכל ערי־זגלמביה, הוציאה אלפי חניכים ומאות בוגרים הפזורים בכל התפוצות זכו בתואר אקדמאי. חבורה קטנה של עורכי דין, רופאים, מהנדסים, פרופיסורים ואנשי־מדע, יוצאי "יבנה", השתקעו בישראל והם פעילים בחיי החברה והמדינה, בשדה התרבות והרוח. מלים מספר לזכר אלכסנדר זיסקינד בורנשטיין, הי״ד,

מורי לעברית במשך כל שנות לימודי. כל "גירסא דינקותא", כל מה שלמדתי מפיו, שמור בזכרוני. הוא היה אדם אציל-רוח ובעל סגולות נעלות. ידע את שפתנו וספרותה לעמקן. בשל פיו העדין ויפי־נפשו, נהגו חלק מחניכיו להטרידו, ולא אחת ראיתיו עומד נבוך נוכח תלמידיו, שהקניטוהו, אך הוא סלח להם משובתם. הייתי מבאי־ביתו (אשתו ז״ל, למשפחת פרגר הנודעה, שרק בנה בלבד, יהודה, שרד לפליטה ונמצא בארץ) ויחד עמלנו באגודת "תרבות" להפצת העברית בשכבות העם בבנדין. בתו הנקה, נערת חן, מפעילי גורדוניה, שהעברית היתה שפת־האם שלה — כמה תקוות תלינו בה לרגל כשרונותיה ומידותיה, אולם היא ניספתה מות קדושים עם אנשי המחתרת. כאשר נפרדתי ממורי, בעלותי לארץ, אמר לי: "אנא, מסור דרישת־שלום לכל מכרי בארץ. אני — מי יודע אם עוד אראה אותם". אכן, לא זכה לראות את ארץ ישראל, משאת־נפשו. על היקטפם של בני משפחת מורי בורנשטיין וכל יתר מורי מחנכי, מתאבל אני מרה. זכרם יהיה שמור תמיד בלב תלמידיהם. אלה הם מסיימי הגימנסיה ב־1939, חדשים אחדים לפני המלחמה, שנבחנו בין יתר המקצועות גם בשטח מדעי היהדות ואחדים מהתלמידים התכוננו להשתלם באוניברסיטת ירושלים:

לייב דנציגר, אסתר גוטמן, הנרי ק שפיגלמן, גוטמן יונגםטר, מרדכי יז שמבק, יצחק כץ, מינה כהנא, יהונתן קליימן, אירקה שורצבוים, אדולף וואזשניצה, יהודה בא נאך, קיילבוים, שלמה בוז׳יקובסקי, דבורה בור- שטיין, שרה צ׳רנובה (כולם מבנדין), יונה קליימן, בן־ ציון קוזשוך (מסוסנוביץ), מיכל מנאלה (דומברובה) ומליה קלבר (קטוביץ). רק בודדים בלבד נשארו מהם בחיים. - 296 -