אמת בהלצה זו. כל יהודי שני־שלישי בבנדי ן היה סוחר בפחם, מוכר בתשלומים לשעורין, והיתה הכנסה. משבאתי לשם כבר הרגשתי את אכפו של הכיבוש. אמנם, בבתים עוד היה מה לאכול, אך השיתוק שהכניסו הגרמנים בתעשית־ הפחם היה יותר מנודא. לא רק שהקפיאו את פעולות ה״טרוסטים" וה״קרטלים", שאסור היה המעבר ממקום למקום בלי רשיון, אלא שהם שיתקו את המסחר הזעיר. בסביבת בנדין היו תעשיות פח ובדיל. אחד החרשתנים הללו היה פירסטנברג — יהודי נדבן, רחב־לבב, האוהב לתמוך בכל הנוגע לחיים יהודיים. שעה שבאתי לבנדין כבר עמדו בתי־התעשיה שלו, מכונותיו, במצב של דכאון. הגרמנים שמו את ידם על בתי־החרושת, וזכורני, כיצד התייצבתי האיש ופניו לצד קאטוביץ, ואמר, כי השלהבות היוצאות מבתי־התעשיה הגרמניים, יבלעונו. והיה זה נכון. הגרמנים הפקיעו את בתי־התעשיה היהודיים לייצור הבדיל. סשה סיוקל / וכרתות מימים עברו ןיייי מחצית יובל אני חי בקבוצת משמר השרון ולא אחת מהרהר אני כיצד הגעתי עד הלום. אספר, איפוא, מקצת מזכרונותי על שנים שחלפו, שהם אמנם בעלי אופי אישי, אך נודע להם גם ערך כללי. למדתי בבית־ספר עממי של "מזרחי", בו רכשתי את ידיעותי הראשונות בעברית, פרט ל״חדר" שכל ילד יהודי למד בו, כי טרם היה בבנדין בית ספר אחר. אולם, מכיון שנתיתמתי מאבי בגיל רך והיה עלי לדאוג לכלכלת המשפחה, נבצר ממני להמשיך בלימודים.

לאמי היתה חנות מכולת, ואני, שנמאס לי העמידה בדוכן והעסקים עם הנשים הטרדניות, הכיתי להזדמנות נאותה להשתחרר מ״העבודה" הזאת שלא היתה לפי רוחי. בשעות הערב הפנויות אחרי סגירת החנות, בשבתות וביום ראשון של השבוע, הוא יום השבתון הכללי, מתבודד הייתי ומתמיד בקריאה ובעיון, מתוך רצון לשכוח את חיי החילוניים האפורים ללא סיפוק נפש. חברת ידידים לא היתה לי, כי טרם השתייכתי לאיזו תנועת נוער שהיא. באחד הימים, בישבי על הדשא שעל ה״גורקא", מקום הבילוי היחידי שעשוי היה להשכיח מלבי את טרדות יום־יום, לפוש ולחנות ממראה נוף השדות הנרחבים ומהנהר המתפתל — הגיעוני צלילי שירים עבריים וקולות צחוק. היו אלה בני "גורדוניה", שהתכנסו לפגישותיהם הקבועות פעמיים־שלוש בשבוע, בהן דיברו על ארץ ישראל וערגו אליה. מה קינאתי בהם, בצעירים אלה, הצוהלים והעליזים, משל היו חסרי־דאגה וחלומותיהם נתונים למרחקים... צבי קוטנר, בחור נפלא שנפל במלחמת השחרור בהגנת קבוצתו דגניה ב / חברי לשעבר בבית־הספר, שם עין בי וביקשני להצטרף אליהם. לא העזתי ובושתי, כי לא הרגשתי את עצמי בטוב בחברה בלתי מוכרת לי. אולם לימים הושפעתי מהם, נעשיתי בן־ בית אצלם וכאחד מהם: רענן ושמח, אף רציני ואחראי בעת מלאי תפקידים, שהוטלו עלי בבוא הימים — בהנהגה המקומית, בהחלוץ, במחנות־הקיץ ובכל מוסד אחר.

מרדתי בבית, אימי המנוחה הבינה לרוחי ולא הפריעה במעשי, שהכבידו לא מעט על ניהול חנותנו, הואיל וכל מאוויי היו ב״גורד רבים במשך שנים ישבנו אנו, בוגרי הקן, עם ראש קבוצתנו ניד." שהפעימה את לבי. התנועה בלעה את כל ישותי. ימים וערבים והסתדרותנו, מרדכי המפל, בבית הוריו, שהיה תמיד פתוח לפנינו, או בתוך כתלי מועדוננו המרווח, שצר היה מהוי לאת מאות חברינו, ושיננו את משנת א. ד. גורדון, קראנו בצוותא את הספרות החלוצית, את "דבר" ו״הפועל הצעיר" ולמדנו פרקים בתולדות הציונות ותנועת העבודה בארץ־ישראל. באה שעת ההגשמה. יצאתי להכשרה, שתנאיה לא היו נוחים ביותר. עשרות חלוצים הצטופפו בדירה צרה, באחת העיירות שבערי הספר בפולין, ישנו על גבי אצטבאות זו מעל זו, כשתי קומות. העבודה לא היתד. מצויה בשפע, וגם חסר לנו הרגל, נסיון וידיעה. והכלכלה דחוקה היתה. אף־על־פי־כן לא אמרנו צר לנו המקום ורע לנו, כי ידוע ידענו, שעלינו להכשיר עצמנו לחיי הקיבוץ בארץ, שבימים ההם, לפני שלושים שנה, גם הם לא היו ורודים ביותר. בינתיים פרצו מאורעות 1929 בארץ־ישראל. רוח ההתלהבות פגה במקצת, חלשי האופי נשרו מאתנו. אולם אנו, שהאמנו ברעיוננו בתום־לבב, התמדנו והמשכנו, את הכשרתנו לא נטשנו, ואדרבא — הגברנוה וחלוצים חדשים באו למלא שורותיהם של אלה, שעלו בכל הדרכים לארץ־ישראל ואני בתוכם. פרשת היאחזותי בקבוצה, בה קשרתי את חיי לצמיתות —

היא עני ן לרשימ ה מיוחדת . - 305 -