הוצאתי ידי מתחת לסדין הלבן שעטפתי והצבעתי אל הספר הפתוח: — לא בנדינאי אני. — חשתי בזה. — באתי הנה לעבור את הגבול. — לא, לא, אין עסקי בכך. — אבל אני נוסע לארץ־ישראל. — ומהיכן לי הבטיחות, בי אמת בפיך, ושבאמת אתה הולך לארץ־ישראל? החזרתי ידי אל מתחת הסדין והוצאתי מתוך הכיס הגנוז שבחזיתי שני הכרטיסים שברשותי ונתתי אותם בידי החובש. עברית לקרוא לא ידע. אולם את השם סוקולוב, זה שתירגם בשבילנו ספרו של הרצל ללשון שהוא שומע, קרא: — איני יון־ע לשון הקודש, אך טוחן־גריסים שבשכונתי יודע. ויצא בחפזון מן האולם! לאחר שעה קלה חזר עמו יהודי כבן ארבעים לבוש חלוק מעובה, כולו ממולא צמר־גפן. נטל החובש־ הגלב את הכרטיסים מידי ונתנם בידיו של יהודי זה. והלה קרב אל דלת־הזכוכית, גחן ראשו על הכתוב והסמיך אותו קרוב למשקפיו ועיין בו פעם ושוב פעם, הסתכל בחותם הדואר, וקרב אלי ונתן לי ידו, אמר לי שלום: — אני חבר הועד של "מזרחי". התיישב החובש בכורסה אחת והטוחן בכורסה אחת ושמעו מפי מה שאירע לי, עם יחזקאל הפונדקאי ועם שני המוליכים, ושלבי אומד לי, כי נכשלתי בבני־אדם שאינם מהוגנים. — אינם מהוגנים!.. ליסטים, רוצחים... ימסרו אותך לז׳נדרמים, יד אחת להם, יגזלו ממך ממונך ויחזירוך ב״אטאפ", אסור בשלשלאות של ברזל דרך כל עיירות פולניה עד שתגיע לעירך... מהר וברח לך, אדם צעיר, צא מבנדין, בשעה שלוש כשלא תחזור ליחזקאל — יבקשוך ואף ימצאוך.
| יואל מסטסים ] / בק1ר בזגלמביה הואיל והיה קשור בזכרונות נעימים על עירנו ויהודיה, פנינו אליו, שיכתוב מחוויותיו ורשמיו על בנדין מימים עברו. נענה ברצון אך לפתע חטפו המוות, 1957. (המערכת). ן* ום אחד ישבתי במערכת "לאדזשער טאגבלאט", והנה נפתחת הדלת ובא ידידי שפיגלמן, העורך של "זאגלעמביער צייטונג", ומושיט לי ידו בברכת "שלום עליכם" במאור־פנים נרחב. שמחתי מאד לפגשו. באתי אתו לפנות בוקר העירה. שפילגמן החביב לא הביאני לבית־מלון קר, בלתי־מוסק (הגרמנים אסרו להסיק את חדרי המלונות, והדבר היה בעת מלחמת העולם הראשונה), כי אם אליו הביתה, אל תוך כריו וכסתותיו, ואני שוקע בתוכם, כמו בגן־ העדן. לאחר שינה של מחצית היום הקיצותי מאנשש ומרוענן. אחר ההרצאה והמסיבה נשתייר לי יום פנוי לסייר בעיר. רמז הטוחן במשקפיו לחובש ושניהם יצאו החוצה ומתנועעות ידיהם ראיתי שמשקילים הם שם ענין נכבד ואולי נחתך שם גזר־ דיני. מתחת הסדין הלבן נרעד כל גופי. לחזור לפלונסק עירי, ורגלי מצלצלות בכבלי־ברזל, ופוסע אני בתוך להקת הפושעים ברחובות ובשוק, ב״אטאפ", וכל החנונים עומדים בפתחי חנויותיהם ורואים כיצד מוליכים אותי אל התפיסה... עם חזירתם אל האולם שוב נתן לי הטוחן ידו: — נסיעה מוצלחת, וה׳ ירחם ואתפלל תפילת־הדרך בשבילך, נסיעה מוצלחת! ונסתלק. החובש נטל תער והתחיל מגלח אותי בזריזות ובשעת מעשה עומד הוא ומסביר:
— מידאגו יוצאים לוולברום. סוחר אני עסקי ומלווה אותך לשם. תשלם לי את ההפסד, רובל אחד. קרוב לי בוולברום והוא סוכן ראשי לעוברים את הגבול. אל תחשוש, אתן אותך בידו נאמנות... אלא שאין פנאי, יחזקאל והחבריה שלו לא ישבו בחיבוק ידים... ומשגמר מלאכתו האיץ בי למהר ולהימלט. נעל דלתות עסקו והלכנו לבית־הנתיבות. בינתיים פרצה השביתה במסילות־הברזל ולא נשארו אלא אחרוני קרונות של רכבות־משא. אלא שהחובש היה מעורב עם הבריות ומהלכים לו אצל הפקידים, ולאחר משא־ומתן קצר הוליכו אותנו לקרון אחד טעון פחמים והעלו את שנינו על גביו. שוב זזה הרכבת. אכן, נמלטתי ופני מועדות לוולברום. ירד גשם דק וגבישי־הפחם הבהיקו כמשוחים בשמן. ישבנו על גביהם קרובים זה לזה מפני הצינה והלחות. סיפרתי כל פרשת חיי. מהיכן אני, ומה ביתי, לאן אני הולך. הוציא מארנקו ניירד, מעוכה ונתנה לידי, ואמר לי: — אין דבר, הכל טוב ונאה כשסופו טוב ונאה. בעוד שעה אחת נהיה בוולברום ושטות עשיתי שלקחתי ממך את הרובל... בנדין לא היתד עיר יפה מבחינת הנוף. האדמה, המבוסה עפרות־פחם, היתה עניה בצמחים. זעיר פה וזעיר שם היו זרועות, כנאות *מדבר, מדשאות אכולות אבק־פחם. ואילן היה פה יקר־המציאות ועוד יותר נדירה היתד, צפור־כנף. האויר טעמו חמוץ, ריחו כריח המלח והגפרית. אבל זגלמביה הריהי מרכז דינאמי, בעל עבר היסטורי עשיר,
של פעולה מהפכנית נמרצת. כאן חיות לא רק האגדות של מרידת 1863 המציינות את גבורת־הרוח של אנשי הסביבה, אלא כאן היה גם קנם של ה״ספיסקובצים" (הקושרים) שלם.פ.ס. בנדין הריהי קרקע פוריה למפלגתיות יהודית, לחיי תרבות יהודיים ומקור פרנסה יהודית טובה. בנדין — עיר מאוכלסת יהודים עמלנים, טרודים בעניניהם. ״כולם עומסים פחם בראשיהם״ — היתה, מהלכת מימרה בבנדין. ועוד היו אומרים, שיהודי בנדין חולמים בלילות על "כתרי־יד,לומים לראשיהם". היה אומנם משום ־ 304 -