לבשרי והמרשרשיט תחת אצבעותי כל שעז? שאני, ממשמש בהם, אותו כרטיס של נחום סוקולוב, שהחזיר לי פעם כתב־יד והודיעני בכל זאת, שנדמה לו כי יש בי ניצח קדוש של סופרים, אלא שחייב אני לעבוד ולעבוד, וכרטיס זה של משה סמילנסקי, שהשיב לי מרחובות, שתחילה עלי לבוא, ואז בודאי שהעבודה תימצא,.. ישנתי שינה עמוקה ומתוקה עד אור הבוקר, כשהעידו אותי בסוף דרכי בתחנת בנדין ההומה עוברים ושבים. לאחר שפישפשתי בשטרות שאני נושאם על לוח לבי ושמעתי רשרושם ירדתי לבית הנתיבות, ואותה שאלה "לאן ד׳ הגדולה והכללית, שאחזה בי והביאתני עד הלום, נצטמצמו תחומיה ונתגלגלה באבח־עצות מועט של אדם תועה, היודע תכליתו ואינו יודע להיכן יפנה. בגדין יושבת על שלושה גבולין, אבל כיצד עוברים לכל הפחות אחד מהם? כיון שהעיר יושבת על הגבול, וכיון שעוברים אותו יהודים למאות ולאלפים לילה לילה, חזקה שאין נותנים לבחור שעיניו תועות שיתעו זמן מרובה. מיד וקם לפני יהודי גוץ שפיאותיו גנוזות, מחציתן מצורפות ומעורבות בזקנו המפוזר והמדובלל ומחציתן מופשלות לסתרי אזנו! ועיניו אדומות והילוכו ניתור של חרגול והוא אחז בשרוולי: — אברך, מבקש אכסניהז — ודאי. — הריני הפונדקאי שלך.

והלכתי אחריו. תמה שאין שום כלים עמי, ושאני צעיר לימים כל כך, ורמז כי במבט־עין ראשון הבחין במהותי והכיר סוגי, שמן המסוכסכים במלכות אני ודוחקת עלי שעתי וממהר אני ועוקר מן המדינה. אלא שבר־מזל אני, כי נזדמנתי עמו, עם יחזקאל ואטמאן, המנוסה בשכמותי, וממשנם נתרחש לי. עמדנו בחודש מרחשון בשנת 1904. כבר נתפרסמה ברבים מפלתם של חילות ניקולאי שניגפו לפני היפנים במדבריות של מנג׳וריה, והערבה הירוקה הרוסית התחילה מאדימה בדלקת המהפכה. דלה ומזוהמת דירתו של יחזקאל, ואורחים אין בה וחדרים אין בה, והמקום שנתפנה בשבילי אינו אלא שולחן וכסא בחדר משכבו של הפונדקאי שמטותיו עודן טרופות, וילד מוטל שם בעריסתו ופריחה משונה לו בפנים וחומו גבוה. כניסתי הביאה לבהלה גדולה, שכן התחילה האשד. טורחת בסעודה של שחרית ומזויה ריקים ובכיסה אין פרוטה, והיא לווה ממני מעות קטנות עד לחשבון, שתצא לחנות ותקנה מזונות. ויחזקאל בעלה מושך בתנועה חטופה פעם בפיאתו הימנית ומערבבה בשער זקנו, ופעם בשמאלית ומפשילה לאחורי אזנו, וסובב הולך הוא כל הזמן בשכנותי, עד שאסף כוחות ועמד ושאל: — אימתי רצונך לעבור את הגבול? — בהקדם, ככל האפשר. — אפשר אפילו היום. ומשך בשתי סיאותיו בבת אחת ונסתלק. עד מהרה חזר ועמו שני יהודים לבושים קצרים, וכשהוא מכניסם לחדרי אומר להם: הנה האברך! ושוב מסתלק. ישבו שני היהודים עמי על יד השולחן:

— אלו הן תעודות־המעבר, מה שקורין חצאי־תעודות, תברור לך אחת מהן, שהסימנים הרשומים בה דומים לסימניך, ודאי דעתן גדול אתה בלשון זו. מיד אמר לי לבי שנפלתי בידי מרעים ושאני בסכנה גדולה. במתינות ובאריכות עיינתי בתעודות שלפני, ובדקתי אותן וחזרתי ובדקתי כל אחת בפני עצמה ובזו אחר זו. בסוף ביררתי לי אחת ואלה חייו וטיימניה: בן עשרים ותשע, עיניו כחולות, שער זהוב, קומה למטה מבינונית, נשוי, נגר — ואמרתי להם: — זו נא לי יותר מן השאר. — זה יעלה לך עשרים וחמישה רובל, מהומה בעיר וחז׳נדרמים העלו את השער.

לא עמדתי על המקח, אחרי ם היו מערכי־לבי. מיד ושני המוליכים התחילו משדלים אותי בדיבוריהם ומפרטים לי בכל סדרי המעבר. בבית הנתיבות ימסרו לידי את התעודה שביררתי לי. נוסעים אנו ברכבת, בהיתר ובפומבי. הז׳נדרמים המבקרים "ממורחים" ואין חשש. יסע עמי באותו קרון בעל התבלול ויתן בצדי תיבה עם כלי־מלאכה של נגר. את הכסף אשלם לו בקרון, לאחר שכבר נחתמה תעודתי על ידי המבקר. ניכר שאני אדם מהוגן ואין הם חוששים שאימלט ולא אשלם. יוצאת הרכבת בשעה ארבע, ועלי להיות כאן באכסניה של יחזקאל בשעה שלוש. הסכמתי לכל התנאים, ואפילו אמרתי להם, שמוכן אני ליתן חמישה רו׳י׳ בעד לחשבון, אלא שסירבו, אין דרכם בכך. אבל בסדק הפתוח של הדלת ראיתי את יחזקאל עומד מאחוריה ומטה אזנו יפה לכל המדובר כאן. וכששמע שהענין גמור, מיד ונכנס אלינו ומביא עמו בקבוק יי״ש ומזג כוסית ואמר "בשעה מוצלחת", והמוליכים עונים אחריו ונותנים ידם לי ונפטרים ממני. משהלכו אמרתי ליחזקאל, כי רצוני לפרוע שכר פונדקו. תמה על שום מה מקדים אני ומשלם, והכרתי בפניו שחושש הוא, שמא חפצי לגנוב עצמי ולהשתמט, ואף על פי כן לא הבליג והגזים ונקב לי שכר גבוה ופרעתי לו, ויצאתי למרכז העיר.

דבר ראשון אמרתי, יפה לשנות מעט צורתי ולגלח ראשי ולחיי שלא יכירו בי. אבל מהומה גדולה בעיר ורוב חנויותיה נעולות. רכוב ז׳נדרמים ברחובות וכלי־זינם עליהם ומגלבים בידיהם, וגופם מתוח וזקוף ועיניהם אינן מביטות לצדדים. פועלי מכרות דומברובה שבתו, וחבריהם העובדים במסילת־הברזל יצאו לסייע עמם ולהצטרף אליהם. והעיר בנדין כאילו סוגרת עלי. והנה ניפנף פתאום לעיני זהבם של שלטי גלבים עם שלוש צלחות נחושת־קל התלויות במוט ומקשקשות באויר. ונכנסתי לשם. שלוש מראות מקובעות במסגרות של זהב כיסו את הכותל מצד שמאל, ולפני באמצעית ישב בן־אדם מצומצם במושבו והיה מעיין בספר. עם כניסתי קם בקפיצה, הניח ספרו הפתוח ועמד לפני וביקשני לשבת בכורסתו. היה הגלב־החובש ("רופא" קראו לו) יהודי בינוני, דק וכחוש בגופו ושקוע לחי חזהו, ושבור קול דיבורו, ופורחות לחייו באודם משונה, והוא כוחח וממצמץ בעיניו האסורות בשעה שהוא מוציא דיבור מפי. בקצה סנטרו תלוי לו זקן צהבהב שאינו מגיע אלא למחצית הלחי, ומסופר הוא כהלכה ובקפדנות יתירה.

כשישבתי בכורסה התחיל סורק בלוריתי ומעלה עליה את המספרים, המתנתי שייכנס עמי בשיחה כדרך הגלבּים בשעת מלאכתם, אך לא עשה כן. בשעה שרוכבים ז׳נדרמים ברחובות עם המגלבים ביד מזהירים בני־אדם במוצא פיהם. אלא כשהלך לחדר הסמוך להביא מעט רותחין בשביל הגילוח, העפתי עיני בספרו. "אלטניי־ לאנד״ היה זה, באידיש, בתרגומו של סוקולוב * נימה זעה בלבי ופרץ הדם ועלה בראשי והקדיחו. וכשנטל תערו והתחיל משחיז על רצועת־העור המחוגרת אל כורסתו, הנחתי ידי על גבי ידו ואמרתי לו : — הנך ציוני ז הטיל בי עיניו הקודחות והביט בי בחשד והשיב בשאלה ובתרעומת : — זה מנין לך ? 303 -