מחנק, האי״אפשר, אי־אפשר. ופחד יעלה מקרבי. פחד מפני ז*ית1? החמה אשר זה עתה זרמה בעורקי. בערב ראיתי צללים מחדר הגאזים במחנה־רכוז. צפופים זה ליד זה, יושבים יהודים, זקנים וצעירים וגם ילדים. כולם יושבים הם על הארץ וידיהם על ערפם הכפוף. פניהם מדוכאים, אבל אין ניכרים בהם שום סימני־־זוועה. כך יושבים הם, כולם כאחד, ידיהם על ערפם הנדכא. מן הצד נראים שנים גבוהים, כנראה, מהארורים, עומדים עליהם. יושבים ומחכים למות, כולם כאחד, — הידיים על העורף, רק הרים של דכאון ועייפות רובצים עליהם. אין סימן לזוועה. אין סימן לזעם. — איך לנשום? איך לחיות? ועתה אני יודע: כך ישבו באחד מהתאים האלה גם הם. גם יקירי שלי. מהו ׳האדם? למה הוא מסוגל? ומה אני עם כל זה? כיצד אני חי ונושם — וגם — עם זה, לאחר ערב זה, לאחר ליל של חנק וסיוטים ופרפור בעווית־של־פחדים, לאחר לילה זה — והנה —

קמתי באשמורת האחרונה של הלילה לעבוד! גם היקיצה ללילה, גם ההליכה ברגלים כבדות למטה, אל הטרקטור, והיציאה אל השדות — הכל עוד כמו בחלום. סיוטים. אבל בהגיעי אל השדה, שהיה עוד כגוש אפור מטושטש, לתוך האפור של החלל מבהיר במזרח. דמדומים ראשונים של לפנות בוקר. ובהסבי ראשי לאחורי, ראיתי בחוורון הדמדומים משהו שהרעידני ויצק בבת־ אחת הרגשה של אושר בכל ישותי. הרגשה של גילה. מתוך ירק השדה, שהי העוד כגוש אפור מטשטש, לתוך האפור של החלל המדומדם, הזדקרה חמניה בודדת, עלתה והתמתחה כולה לשם, לקצה האופק המזרח־צפוני המבהיר מרגע לרגע, לאותה נקודה שממנה הופיע אור החמה העולה, וכך עמדה החמניה. גבעולה הגבוה, הזקוף, מתוח מתוח, ערוך כמיתר, ראשה גם הוא מתוח בצפיה, כל עלה ועלו שלו לחוד, שהצהוב שלו עדיין חיוור היה בחוורון הדמדומים, נמתח גם הוא וקפא באותה צפיה, ויחד היו כזר ערוך מסביב לשחור העין הגדולה, הפקוחה גם היא בצפיה לשם, לאור החמה העולה. עמדה החמניה ערוכה כולה כולה כמיתר ערוך על גבי כלי־נגינה. עוד רגע ויתמלט ממנו הצליל האלהי, אשר ימלא רעדה כל יצור. רק רגע ראיתי כך את החמניה וידעתי — אלוהים. ידעתי כי בה נמתחו כל התפילות, הכמיהות והערגונות לאלוהים שבכל הברואים, בכל דורות העולם. ידעתי כי בה, בכל תא ותא שלה, בכל נימה שלה, פועם הדופק האלהי, ונתמלאתי אושר ותפילה.

ובשבתי על הטרקטור הנחפז בתלם הלוך ושוב, הלוך ושוב, שפכה החמה פז על הגלבוע שממול ועל השדה מסביב. וראיתי כי על כל פני השדה נפוצו חמניות רבות, בודדות. ספיחי החמניות שיסה!!סח / כשה א1בד בשנת 1904 בא שלמה צמח מפלונסק לבנדין, כדי להבריח את הגבול בדרכו לארץ־ישראל. הננו מביאים קטע, בהשמטות קלות, מתוך ספרו "שנה ראשונה" (הוצאת "עם עובד, ת״א, תשי״ב) בו הוא מתאר בריחה זו. ן■■ חצות הלילה, משזזה הרכבת בבית־הנתיבות הוינאי שבוארשה, ראיתי את עצמי עזוב ונשכח ועלוב. איש לא ידע כיצד הולכים לארץ־ישראל. באין ברירה יורד אני לבנדין, אל הגבול המשולש שבין רוסיה וגרמניה ואוסטריה. שצמחו בש1הזה לפני כן, והן עומ1ו ח עתה כמין לוהטות גצוחג עליהן, מתוחות כולן ומופנות אל החמה העולה, והיו כעדת מתפללים העומדים בתפילה עצורה ולוהטת, שפני כולם אל נקודה אחת, אל קודש הקדשים...

נמצא היה בתוך אולם הדומה בצורתו ובאפלולית השרויה בו לבית החסידים שהיה מבלה בו ימי ילדותו. אך הזמן הוא של עכשיו, ימי ההווה, ועסוק היה במשהו לא ברור לו, אבל רב־חשיבות. מהחוץ נשמע קול קורא לו, ולא ברור לו, אם נקרא בשמו או בקריאה אחרת, אך מכוונת היתד, הקריאה, בלי ספק, אליו. הוא נקרא והוא ענה: מידן מיד 5 והמשיך לעסוק באותו ענין לא־ ברור ורב־חשיבות. ותוך כדי עיסוקו בכך אחז בככר לחם מארך והיה בוצע ממנו וצובט באצבעותיו מקצהו ושם פתיתי לחם אל פיו. היו עמו באותו אולם עוד כמה אנשים שאין הוא זוכר מי הם.

הנה נכנס הנערה בהירת־שער, ניגשה אליו ושאלתהו: אתה יעקב? ענה לה: כן, והיא לא הוסיפה מלה ולא קראה לו. פנתה וחזרה לצאת, והוא יצא אחריה. בחח, שוב באותה חצר מארכת של בית החסידים שבילדותו, שוב לא היתד, עוד נערה בהירת־ השער. לא ראה כיצד נעלמה ממנו, אך לא היתה. אבל ליד גדר הנסרים עמדה נערה אחרת, שחורת־שער, לבושה בשמלה כהה וחגורה סינר שחור ונעולה נעלים גבוהות; משיצא החוצה נפנתה הנערה והתחילה ללכת ממנו. חכי־נא חכי־נא — קרא והלך אחריה, אף השיגה מהר. עבר על פניה, עמד והביט בה. היא פרצה בבכי גדול, ומתוך הבכי קראה בקול קובל ואומלל באידיש: דו לאזט מיד ווארטען, דו לאזט מיד ווארטען! חבקה בזרועותיו ובכה גם הוא. מתוך הבכי שאל: את דבורהלע, את דבורהלע ש.. . ש,.. ז נענעה בראשה והתייפחה בבכי מר, ואף הוא בכה בכי רב. חיבק ואמר לה, אף הוא באידיש, דו נאריש קינה דו נאריש קינד, ואף כי היתד, נמוכה בהרבה מאחותו דבורה שגיספתה שם ׳ באושבינצ׳ים (שאחותו דבורה קומתה תמירה היתד, וגמישה ונערה זו לא היתד, דומה לה בפניה אלא במקצת) — היתד, היא זאת. שאל אותה, אם כבר היתד, שם, בפנים, ונתכוין בשאלתו, אם כבר היתד ■ בביתו, בחדרו, — והיא לא ענתה לו דבר. הביט בה במבט קופא ועם זאת חודר, באיזו עינים חומות ירקרקות, שח ש בהן עיני הגורל. הביט בו במבט ממושך וחודר וידע מי היא, שבאה משם, מהעבר ההוא...

הקיץ — וכל כולו רעדה ואימה. ידע שבאה להזכיר לו, להעירו משנתו, מהסחת הדעת האיומה הזו מאלה שם, שניספו ואינם. לא היתה, עמ י מזוודה, או תיבה, או חבילה. בגפי יצאתי. שכן נסיעתי אינה אלא בחינת בריחה, חתומה בחותם החטא שחטאתי לאבי ולאמי. ממונם לקחתי באיסור וביתם עזבתי ולא נטלתי רשות. ודאי צער גדול ציערתי אותם, ואפילו שברתי את לבה החולה של אם זקנה והייתי חרפה ובושת־פנים לכל בני משפחתם. רדף אחרי אבי ולא השיגני. עכשיו משזזה הרכבת ודאי לא ישיגני. וכשם שהכוחות שהמריצו אותי למעשה רב זה היו עצורים מבפנים, בתוך הנפש, כך לא מבחוץ היו קניני, אלא צמודים הם לגופי. אותם שלושה שטרות, מאה רו״כ כל אחד, הגנוזים בכוחנתי סמוך ־ 302