כל ישותנו אינה מסוגלת לקלטה, שהרי אלן הדעת מיטרפת עלינו. ואדרבא, הננו ממשיכים חיינו הנורמליים. כולנו כאחד. הסתכלו * נא בחדר האוכל הזה המלא אוכלים לתיאבון. הביטרנא בעיניהם הנוצצות בספוק תאוות האכילה, בידיים האלה, בהמון הידיים האלה׳ העמלות במרץ בכף ומזלג. ראו־נא גם ראו את הפנים הצוהלות והערות בשיח ושיג המעניין בשעת עסקנו במלאכת האכילה. לא, אין אנו מסוגלים לקלוט את האימה בממשותה. רק בחלום בלילה היא לובשת צורות ממשיות וגם מוזרות. בשוק הישן הנרחב, ההומה תמיד יהודים במשאם

ובמתנם, על דוכניהם ואצטבאותיהם המלאים כל מיני "סחורות" של צרכי אוכל, פירות וירקות עד לדברי צעצועים ותכשיטים, בשוק הישן המסנוור תמיד בשלל צבעים, — שרויה האוירה השחורה אפורה. אוירת פחדים ואימות. היהודים, אחוזי מועקה שחורה־אפורה זו, מהלכים רק על המדרכה בלבד שלאורך השוק, ובצד אשר שם החנות של אבא. דומה, שנתחם תחום ליהודים בשוק הישן ואסור להם לעבור ממדרכה זו שבאורך לצדדים אחרים, שהם תקועים באיזו אי־ממשות, גם היא שחורה ואפורה. הם, היהודים אחוזי המועקה, מתחככים זה בזה, מציעים משהו זה לזה למכירה, אולם אין קונה. בקרן הזוית, בבית הגדול, הגבוה, הנשקף על פני כל ככר השוק, פתוחה החנות הגדולה לנעליים. חנות זו היתה, תמיד מלאה ושוקקת קונים. עתה היא ריקה, שרויה גם בה אותה האוירה השחורה האפורה. מעל האצטבאות המרובות מציצות הקופסאות הלבנות, הקופסאות עם הנעלים. אבל החנות ריקה, שחורה־אפורה. מאחורי השולחן מציץ פרצוף זועם, שאיננו דומה לפני גרמני־נאצי, כי הוא שחרחר, מארד, מחודד. אלא שידוע, כי פרצוף זה יש לו שייכות להם, והוא מקור האדרה השחורה־אפורה המעיקה בחנות הריקה. ועל המדרכה שלאורך מהלכים היהודים אחוזי האימה והמועקה, מציעים למכירה משהו זה לזה ואין קונה ■ נשוב: הרחוב הרחב והארוך המוליך אל הגשר שעל הנהר,

ואל הדרך המתמשכת ועולה מעבר לנהר אל תוך השדות ומלבינה שם, למעלה, על הגבעה ונעלמת מעבר לאל תוך ארץ בלתי־ נודעת, אל מעבר לגבול. בתי הרחוב כאן ריקים מאדם, החנויות המרובות סגורות, החלונות שחורים, עיוורים, בחלל שוב אותו שחור ממלא כל חלל העולם. והמועקה הרובצת על הלב גם היא אין אנו יודעים כמותה במציאות, מועקת־סיוט זו רובצת על הלב רק בחלום (ועם זה, היכן הגבול בין החלום והמציאות?). הרחוב ריק מאדם, רק אני לבדי מהלך בו. הרגשה של חורבן —

ולא חורבן מוחלט. משה מסתתר באימה, בשחור הריק הזה שברחוב. בקצה הרחוב למטה, סמוך לגשר־העץ, פתוחה חנות אחת, רק חנות אחת בלבד. היא חנות לחלב וחמאה של היהודי המתחרה התמידי בחנותו של אבא. כי גם לאבא חנות של חמאה ומוצרי חלב. בעל החנות הזאת הוא יהודי רחב וכרסתן, פניו טובעים בים השערות של זקנו הרחב ופאותיו העבותות * בנים היו לו שנים < האחד, הגדול, הוא חסר־דעה לחלוטין. השני, הקטן ממנו, גס־ רוח ומחוצף. אלא שחנותו שלו היתד, תמיד מלאה גויים וגדות, קונים ומוכרים, ואילו אבא — היו לו בנות חמודות, שהמורים היו באים לחנותו ומשבחים לפניו את בנותיו ואומרים שתענוג גדול לדבר אתן וללמדן תורה. ואף אני, בנו, הייתי "כלי יקר" מיועד לתורה וגדולה, בעל ״ראש טוב״ — אלא שחנותו של אבא ריקה היתד, תמיד והפדיון דל. ובשעת לילה מאוחרת, עם סגירת החנות, כשהיו אבא ואמא מריקים את כסף הפדיון המועט והדל מהמגירה של השולחן אל תוך ארנק של עור ממורט, ואבא מפליט היה ולוחש

צמלים של ריגון וריטון כלפי הפדיון הדל וכלפי החנות שבקצה הרחוב, שהיתה הומה כל היום מרוב קונים, היתד, אמא נאנחת כדרכה אנחת־חשאים מעומק הלב ושואלת אותו בלחישה: ומה, אתה מתקנא בו? ואבא לא היה עונה לה מאומה. רק חיוך עצור נצנץ לו בעיניו, שהביטו בי באותו רגע. עתה נראה לי מתוך אותה חנות אור אדמדם, כהה, אבל האור האדמדם הזה כמו נשאר כולו רק בתוך חלל החנות, לא הגיה במלוא נימה על שחור הרחוב, והחנות לא היתה, מעברו הנמוך של הרחוב כמו אז בשנות ילדותי, אלא מצדו המורם והיא עצמה היתה, מוגבהת קצת למעלה, מעל פני הקרקע של הרחוב, והובילו לתוכה שלוש מדרגות של עץ, שלא כמו אז בשנות ילדותי, שאז היתה, החנות למטה, ישר עם פני הקרקע. עברתי על פני החנות והצצתי לתוכה. היתה כמו ריקה, בפנות — אפלולית, רק השולחן היה מואר באותו אור אדמדם־כהה מוזר, ואותו האור המוזר גם הוטל על ראשו של אדם, אשר גופו עטה אפלולית, הדמות היא דמותו של בעל החנות, אלא שראשו עגול וערום, כתפודדאדמה, זקנו, שער ראשו ופאותיו מגולחים, וזה מרחיב ומעגיל 'את הפרצוף ומשוה לו צורה של תפוח־אדמה, שמציצות מתוכו עינים קטנטנות, שני סדקים צרים. הפה רחב, רחב, גם הוא כסדק צר והוא צוחק צחוק־זוועה, של מפלצת, צחוק שאינו נשמע אלא ניכר בסדק הצר של השפתים, המתארך ונתקע בקצות הלסתות המנופחות, ועומד הוא ומטיל בידו תפוחי־אדמה גדולים, הדומים לפני המפלצת אשר לו, על כפות המאזנים אשר על השולחן, אחד אחד הוא מטילם, ביד רועדת, ככילי את הזהב, והסדק הצר והארוך של שפתיו צוחק את צחוק הזוועה שלו. —

בגבי רוחשת אימה, ועוברת מחשבה במוחי: דוקא הוא נשאר ועם בוקר, אחרי ליל פרפורים, אתה יורד בשביל למטה, לשדות. השמש המגיחה מאחורי ההרים הרחוקים שופכת את זהבה על עלי הכסף של הצפצפות העומדות זקופות ליד בריכת המים, כסף העלים רוטט בנשיקת הזהב של השמש הצעירה, ולבך בך רוטט עמהם, עם עלי הצפצפות הזקופות. ומה הרטט הזה? כך מרטטים אנו בין זוועה להצלה, בין מועקה שחורה אפורה לבין נשיקודשמש. יום זוהר ושמש שלאחרי גשמים, העמק כולו אומר שירה. על הגבעות סביב מפזזים ילדים לבושי צבעונין. פרחים חיים, מצלצלים בצחוק כסף, יפזזו על פני הגבעות, פרחי צבעונין: אדומים, סגולים, ירוקים, מבהיקים בלבנם. הגלבוע שממול לבש ירק רענן ושמש רב נשפך עליו, ילדתי הקטנה מפזזת סביבי ומגלה כפעם בפעם פרח חדש, מופלא. הנני משתטח על סלע מחומם בשמש. ידי מתחת לראשי ועיני שותות מתכלת השמים העמוקה. הנני חש בנחת הזורמת בכל עורקי. נחת חמה. ושוב משוטטות עיני בגבעות סביב, בגלבוע הירוק שטוף־שמש.

אזני קולטות צחוק הכסף של פרחי הצבעונין החיים המפזזים מסביב. ואני יודע — כל הגבעות האלו סביב, כל העמק הזה הירוק, הרענן נוצרו למענם, למען ילדי ישראל שיבואו וימלאום צחוק זך, שירת צפרים מצלצלת. — ופתאום תבוא עלי כעין מהלומה, מתוך תוכי תבוא, תהלמגי, ילדי ישראל נחנקים בקרונות המות, — ילדתי הקטנה אשר חפזה סביבי, אשר תצה לגלות כפעם בפעם פרח חדש ומופלא, דומה ביותר לאחותי הצעירה שהשארתי ה שם בגולה לפני עשרות בשנים, היא דומה אליה מאוד. אותם הפנים הסגלגלים, אותם הפנים של אחותי הקטנה מאז. ביום שש אח ר הצהרים היתה משפשפת לי את הערדלים. היא גדלה שם. לא היא מפזזת כאן מסביבי על הגבעה שטופת־השמש והצהלה. היא גדלה שם והלכה ל — קרונות המות. אלי — האומנם? מתוך תוכי יעלה 301 ־