ד"-סי״ץ/בהקי״ץ 1בחל1ם יליד בגדין, גידולו בבית דתי־לאומי. הוריו — אנשים אצילי־ רוח — נתונים כל ימות השנה בעול עסקיהם ופרנסת ילדיהם. הבנות רוכשות השכלה גבוהה, אולם הבן לומד בהדר, "בולע" ספרים לרוב וקונה השכלתו כאוטודידאקט. בימי בחרותו מעורה בנוער החלוצי, אחוז חלומות וחזיונות, פעיל באגודת "עבריה" העושה להאדרת הלשון העברית וספרותה. עלה לארץ עם חלוצי העליה השלישית, בשנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם הראשונה. לא היתה קלה עזיבת הבית שקשה היה על ההורים הפרוד מבנם היחיד, הרך והחלוש ההולך למרחקים, ומי יודע אם יזכו עוד לראותו אי־פעם, ואמנם — לא זכו לראותו עוד. הוא מתיישב בקיבוץ עיךחרוד ונמנה עם ראשוני חבריו. עובד בימים בשדות ובערבים, לאחר יום עבודה מסרך באדמות עמק יזרעאל, מתמסר לעיון ולכתיבה. כותב בעתונות הפועלים ובכתבי־עת שוגים רשימות, סיפורים, מסות, מאמרי־בקורת על נושאים מעולם הספרות והאמנות. בתש״ה (1945) מופיע ספרו "מעגלות" (הוצאת "ענדעובד"), שעורר בשעתו פולמוס פורה והסעיר את דעותהקה ל הקבוצית, ואף נערכו עליו משפטים ספרותיים. חבריו לתנועה הקבוצתית טענו נגדו, על שום שתיאר,. לדעתם, את חיי הקיבוץ בקיצוניות ובסוביק־ טיביות ונתעלם מהקניגים מלאי האור והחיות שיוצר הקיבוץ.

היו למחבר גם מצדדים, שלימדו עליו סניגוריה, שאין בקורתו נובעת מתוך קריאת תגר על חיי הקבוצה אלא מחרדתו הנאמנה לגורל הקיבוץ, לביסוסו האיתן, להמשכו ולביצורו. במבט בוחן ושקול רקם המחבר בסיפורו הריאליסטי והמושך מסכת שלמה על חיי הקבוצה, המקיפה כל גילוייה, אורותיה וצלליה, חיוביה ונקודות התורפה שלה, מבלי להעלים עין אף מן הדברים הפעוטים ביותר. מוטיב האהבה מסעם ברוב דפיו של "מעגלות". המחבר מתאר את האשה, על היצרים והנוי שבה, כוחה ורפיונה, שבלעדיה היו גם חיי הקיבוץ נטולי טעם וחן. בדמות האשה האהובה עליו הוא רואה את אמו הנאצלת. "האשה המזומנת לאדם מביאה לו גם מכוחה של אמו. אשר, ־־ ־ אם היא לי... " בקראי את הרומן הזה על קורות גיבוריהם מגחמקה וחנקה — ניצבת לעיני דמות המחבר, חבר נעורי, החושף סגולות נפשו. לבי־לבי עם הגבור המתרפק בגעגועיו לחיק־אמו, שכנת־ביתי בעיר " הולדתנו, הנאבק בסבלות ההסתגלות לחיי הארץ, במגעו הראשון עם אדמתה, החורש בקרקע צחיחה ומבער את היבלת מהכרמים וראשו לוהט באשה של השמש. לבי למנחמקה הלוקה במחלות ונלבט בבדידותו, שלא בא על סיפוקו ואכזבות אישיות מנת חלקו. ברם, על אף כל יסוריו ופגעיו ממשיך הוא בחיי המשק, בו שיקע 1 כל חייו ובו הוא חי עד היום הזה, כי "אמנם הכל כדאי", כעדותו בסיום הספר, הואיל ויסודות הקיבוץ מוצקים בתכלית, וחיי השיתוף — הישג נעלה הם. (מ. ה.)

•י■ נדי ן עי ר הולדתי, בחלומו ת הליל ה נשאר ת ל י ממשי ת וחי ה 1■■ ע ד היום. רו ב התרחשויו ת הליל ה בסימטאותי ך הצרו ת ובשוקך הנרח ב עדיי ן פוקדו ת אותי. פחד י הלילה, תמיהותי ו וג ם נפלאותיו, ממלאו ת א ת הל ב ג ם אימ ה וג ם טוב ה מעולמו ת שעבר ו — מאוירת הילדו ת שבסימטאותי ך וע ד ידיעוודהאימ ה משם. כ י הנ ה עבר השמ ד ג ם עליך. ריק ה א ת מיהודיך. ה ם אינם. הושמדו. הושמדו ע ד אחד. הוצא ו להורג, לטבח, לשריפה. אבא. אמא. אחיו ת — היכן אתם? ובבית החסידי ם שבעמק י הסימט ה יעמו ד לי ד החלו ן ר ׳ יהוש ע דויד, יהוד י גבה־קומה, זק ן לב ן יור ד ל ו ע ל מידותיו, ובצל ו אפש ר לחסות... הו א מבק ר חולי ם מובהק. אי ן חול ה בקר ב יהוד י הסימטאו ת שלא יבקרנו, של א יעודדו. מד י יו ם ביומ ו כשהנ ך משכי ם לחדר, הריהו נפג ש ל ך בדרכ ך ומקדי ם לברכך: בוק ר טוב, נערי. הוא, הצדיק בע ל הדר ת הפנים, מקדי ם לברכך. מעול ם ל א הצלחת י להקדימו בברכה. בימי החור ף היתד. הסימט ה מכוס ה של ג רב. חלקלקה. כשהית ה חוזרת אמ א ע ם ליל ה מהחנות, קשת ה עלי ה ההליכ ה בסימט ה המשתפעת ויורדת, בזהירו ת רב ה צעד ה צעד־צע ד לב ל תמעדנ ה רגליה. ואני, בשוב י לבדי, מ״החדר" בערב י החורף, מפח ד היית י לעבו ר בסימטה. לי ד פשפ ש החצ ר הריק ה יעמו ד ודא י הכל ב השחור, הגדול, גלגול נשמת ו ש ל אות ו כופ ר ואפיקור ס שמ ת בחורף. מחכ ה היית י שעה ארוכ ה ע ד שיזדמ ן מישה ו ויעבדני...

בימים ההם היתד. אמא יושבת בחנות, ידיה על סיר גחלים עוממות ועיניה כבושות בספר המונח לפניה במגירת השולחן הפתוחה, ועתים אנחה פורצת מעומק לבה. אמא, על מה כה נאנחת, אמא, היכן את? בקצה הסימטה, בבית ישן מחודד־גג, שוכנת משפחה מטופלת בבנים, אחד קטן מחברו. וכולם נגררו אחרי אמם, אשה קטנטנה, שמפניה קורנים היו רעננות וטוב־לב ומעיניה הבהיק אור תכלכל. שנה שנה יולדת היתד. את אחד הבנים שלה, אלה הנגררים אחריה כל הימים. איני יודע מדוע, אבל עם ידיעות האימה משם על שמד וחורבן, עולה בזכרוני אשה קטנטונת זו עם ילדיה המרובים, והיא רצה, רצה, בעיניה המאירות באור תכלכל־טירוף— פחד מוות. ובכניסה לסימטה עמד, כשומר לה, הבית של ר׳ יענקלה שפירא, יהודי זקן, בעל תפילה, שהיה מתמוגג בדמעות בתפילת הנני העני ממעש, עמד על משמרתו כמליץ יושר לישראל לפני הרבונדשל־עולם עד שנפל למשכב שלא ירד ממנו. והיה לו חבר וידיד נפש, יהודי זקן גם הוא, שהיה גורר את רגליו בכבדות; אלא כשנפל ר׳ יענקעלה למשכב היה בא מדי יום ביומו ועובר על פני ביתו, דופק לו בחלונו, מתייצב לפניו במתיחות הגוף כשהוא מקיש רגל ברגל כדרך איש צבא וקורא לו לר׳ יענקעלה, לעבר מיטתו, בלשון פולין: יענקעלע יעסטעם! כלומר: הנני! כך היה בא להודיעו, שעדיין הם עומדים שניהם על המשמר...

ואחר כך באו ימים כשהתחיל להיעלם ממני החוסן שבממלט הסימטה, כשהתחלתי ללכת בדרכים אחרות. ועל סף אותו בית עמד חתנו של ר׳ יענקעלה שפירא, ומדי עברי על פניו לתוך הסימטה היה קורא אותי ומודד בידיו את מידת התקצרות העליונים שלי והתארכות התחתונים, שזה סימן מובהק לדרכי החדשה... והיה שואל אותי אם הריבות ב״עבריה" כבר הספיקו הרבה בלימוד לשון הקודש... ולצדו עמדה בתו הגדולה, שהיתה איזו אי־התאמה מוזרה בין פניה העדינים והצחים לבין חזה המגודל מאוד, והיתה שולחת בי מבטי עיניה המחייכות, עתה יש איזו אימה גדולה במחשבה שלעולם, לעולם לא אראה שוב אותה סימטה, סימטת ילדותי. את האימה בממשותה אין המוח, כנראה, מסוגל לקלוט.