מה לחסידים בעיר, שד״ם גומנגדים לציונות, מ״ן יגידו, שרב בישראל1. ציוני, מתחבר עם "חפשיים"... על בקורו זה עומד הרב ניסנבוים בספר זכרונותיו "על י חלדי" (וארשה, תרפ״ט) וכותב, בין היתר: "בסוף החורף הוזמנתי ע״י אגודת הציונים בבנדין לבוא אליהם. בבית הנתיבות קדם את פני יהודי כבן 40, לבוש ארוכים, במגפים מצוחצחות וכובע יהודי על ראשו. התיצב לפני וקרא את שמו: ברישם רגר. מתוך השיחה בינינו הכרתי בר׳ בריש, כי תלמיד חכם הנהו, ומפיו נודע לי כי הוא חסיד מגור ומתפלל ב״שטיבל", אולם מיום שהיה לציוני והחלו חבריו החסידים לדקור אותו בלשונותיהם החדו ת — עזב אותם. אל "הרבי" עודנו נוסע. הלכתי אתו אל הרב דמתא, רבי בריש גרויבארד, לקבל ממנו רשיון לדרשתי, הרב היה ציוני נסתר ובחפץ־לב נתן לי את הרשיון הדרוש. "בשבת בצהרים דרשתי את דרשתי. אחרי ההבדלה באו ציונים אחדים מסוסנוביץ לקחת אותי לעירם. הפתעה נעימה היתה לי לראות בין הבאים את ידידי הטוב, המשורר ח. נ. ביאליק, שיש אז בסוסנוביץ ועסק בהוראת שפתנו. אחרי הדרשה הלכתי ללון בביתו. הוא גר בבית עץ קטן. שוחחנו הרבה על ענינים שונים ועליתי על יצועי. ביאליק נשאר עומד על יד החלון מביט אל חשכת הלילה. למחרת בבוקר מצאתי על שולחנו את השיר "רזי לילה"... בערב אחרי שדרשתי גם בדומברובה, שבנו בנדינה. בילינו בנעימים בביתו של ציוני אחד, וכנהו ג בימים ההם שרו הסמוכים שירי * ציון שנים.
"בנסיעה זו על פני ערי־זגלמבי ה נוכחתי, כי אמנם הציונות משפיעה מרוחה על החסידים, והחסידות מצדה משפיעה על הציונים ושופכת בציוניותם את הדבקות ואת ההתלהבות שלה". הדברים הועתקו בקיצור, כאמור, מתוך "עלי חלדי", לפי הטופס שהקדיש המחבר באהבה, בחתימת ידו, לביאליק. הרב ניסנבוים, המטיף המחונן, ביקר בבנדין פעמים מספר בתחילת המאה הנוכחית, להנאת קהל מאזיניו. הלך לעולמו בשואה, ב־1943. הסופר ראובן בריינין ביקר בעירנו בשנים הראשונות של המאה (דומני, ב־1907) בשליחות התנועה הציונית והספרות העברית, סופר ומבקר שנלחם ל״מהלך החדש", האירופי, בספרותנו. בביקורו בבנדין, כמו בכל מקום אחר, עשה נפשות להשקפותיו ומצא אוהדים ותומכים, אבל גם עוררים ושוללים. הרצאתו היתה, מעין מחקר פילוסופי כבד־הגות שקרא לשינוי ערכין בחיינו. ידידי מר יהודה פרגר היו בארץ עמנו, שמע את נאומו של ברייגין ודבריו נחרתו בזכרונו עד היום בבהירות. אברהם רייזין משורר, מספר, מבוני הספרות החדשה ביידיש. ביקר בעירנו ב־1910, כאשר אגודת "הזמיר" ערכה נשף אמנותי מוקדש ליצירתו. אחרי ההרצאה על פעלו בשדה הספרות, קרא רייזין מספוריו ומשיריו, שרבים מהם מושרים בפי העם. כתום קריאתו המוצלחת שרה המקלה כמה שירים מפרי עטו: "אל האח", "מאי קא משמע לן" ו״ניגון של גמרא".
בן הוצג לכבודו על־ידי החוג הדרמאטי־יהמוסיקאלי של "הזמיר" המחזה "מיטן שטראם" ("עם הזרם") לשלום אש, בהשתתפות השחקנים'החובבים מהימים ההם: האחיות פרשטנפלד, הרש ל שטאטלר, הרמן שטרוכלי ץ, לייבל גולדשטיין, דוד פינ- קום, מאיר צימברקנום ואחרים. אגב, להקה זו, שגילתה בשעתה יכולת רבה בהעלאה על קרשי הבמה מחזות ידועים, נתקיימה עד לייסודה של אגודת "מוזע", שעסקה בעיקר באמנות התיאטרון, ואילו "הזמיר" המשיך לטפח ערכי מוסיקה, נגינה ותרבות. לאחר ההופעה באותו הנשף, לא עזב רייזין את בנדין, ונשאר אתנו פרק־זמן, הואיל וברצונו היה לנסוע לאמריקה. אנשי "הזמיר" דאגו להשיג בשבילו תעודות ואשרת־כניסה לארצות־הברית. יצחק לייב פרץ פרץ היה מסייר, כידוע, על פני ערים ועיירות ותוהה על אורח־ החיים של המוני היהודים, ורשמיו חתומים ביצירתו. במסעותיו מגיע פרץ לבנדין, בחורף 1913, לפי הזמנת "הזמיר", האגודה הבלתי־מפלגתית היחידה בשנים ההן בעירנו להפצת תרבות ומדע, מוסיקה ושירה. עירנו היתה ברובה דתית, אך היו בה חוגים משכילים, שנתפסו לתחיה הלאומית. פרץ בא במיוחד לפתיחת הספריה על שם "שלום עליכם" (השם ניתן אחרי מות הסופר), שהיתה קיימת בבנדין עד בוא השואה ונחשבה כאחת החשובות ביותר בעיר.
הוא נתקבל ע״י חוגי התרבות על כל זרמיהם כיאות לסופר דגול וחולק לו הכבוד הראוי. מאות באו להאזין לדבריו באולם התיאטרון "אילוזיון (שמו שונה אחר־כך ל״נובושצ׳י") בבית וינר. הוא הרצה, וקרא קטעים מספוריו — "שלוש מתנות", "שטריימל", באנצ׳ע שווייג", "גלגולו של ניגון". הקהל הושפע מאד מ״הרעציטאציאנס אווענט" (ערב הקראה). אחרי ההופעה נתכנסו חברי הועד "הזמיר" ומוזמנים שונים למסיבה שנערכה באולם "ד,פילהרמוניה", (ברחוב סלאוויאנסקא, באחרונה מלכובסקאגו). כאן קרא פרץ את הפואימה שלו "מאניש", שנתקבלה בחמימות, והמסובים החיים עמנו מעלים בזכרונותיהם עד היום את הערב רב־ד,חויות הזה. יואל מסטבויים סופר ביידיש, ונושאיו שאובים מחיי יהודי פולין וארץ־ ישראל. לעירנו היה בא לעתים קרובות לרגל הרצאותיו, כי הקהל אהב לקראו ולשמעו. היו לו ידידים רבים בבנדין, שארחו לו ואירחוהו בבתיהם, וכרגיל היו מסדרים לכבודו מסיבות. אפיזודה מעניינת אירעה לו כאשר הוזמן לפונדק בבנדין עם מוקיריו, ואחד מהם שדיבר בשבחו אמר, שלא פילל, כי האורח, צבעי במקצועו, מיטיב גם לכתוב. מסטבויים נבוך לשמע ד,"מחמאה" הזאת, אך אחת הנוכחות במסיבה טישטשה בחכמה את התקרית, משל לא באו מדובר, כי אם באחיו...
לראשונה ביקר בבנדי ן ב־1917. את רשמי ביקורו זה העלה בזכרונותיו, שפורסמו תחילה ב״ד י לעצט ע נייעס" בשם "אויפן לייטער", אחר כך תורגמו לעברית בספרו "על הסולם". 307 -