לייב יפה בחורף 1928 בא מארץ ישראל לפולין המשורר לייב יפה לניהול המגבית השנתית לקרן היסוד. כאיש רב־פעלים־ויזמה, נקט בערי־השדה שיטה חדשה, היינו — פומביות רבה, תנופה ופרסום המגבית. בגדין הידועה בהתנדבותה לכל המפעלים הארצישראליים היתה הראשונה בקהילות פולין, שלייב יפה התכוון לפתוח בה את המגבית, למען תשמש מופת ליתר הערים, וכן היה. עוד ימים רבים לפני התחלת המגבית גויסו כל המפלגות, שהבטיחו חגיגית לעמוד לימינו של יפה, שינהלה בעצמו. פורסמו כרוזים בעיר, שבהם נאמר: "לא נדבות הננו תובעים ממכם, יהודים, אלא חלק מממונכם לצרכי ארץ ישראל הנבנית!״. היה ברור, שהפעם אין לצאת ידי חובה בתרומות מועטות. ביום המיוחל, בשעות אחר הצהרים, הגיע האורח לעירנו מוארשה בליווי כמה עסקנים, שיצאו לקראתו לצ׳נסטוכוב, להקביל פניו. בית הנתיבות היה מלא אנשים חוגגים וצוהלים. מנהל התחנה, בראותו את הצפיפות, שאל: טשיקראול ז׳ידובסקי פשיכל, " (!האם מלך היהודים הגיע?)...
הקהל הרבלהניחלאורחלהכניסלמרכבהרתומה לשני זוגות סוסים , שנועדה להסיעו לבית־המלון , אלא נשאוהו ממש על הידים, לתרועות המונים וצלילי התזמורת . בעירנו ביקרו מאות אישים נכבדים אולם אף אחד מהם , פרט לרבי מגור , לא זכה לקבלת־ פנים נהדרת כזאת בהשתתפות אלפים מכל שדרות העם . כאשר עברנו ברחוב הראשי והגענו למלון "בריסטול" , נתעכבה התהלוכה , האורח עלה אל גזוזטרת הבית המקושט בדגלים לאומיים וממנה פנה בדברים אל הקהל והביא דרישת שלום מציון . בערב נערכה אסיפת־עם רבת־עם באולם "נובושצ׳י" , שהגישה אליו הייתה חסומה על־ידי המוני אנשים שצבאו על הפתחים שעות לפני ההתחלה . עשרות סדרנים ושוטרים עמלו קשה , עד שעל בידם להשתלט על לחץ הקהל . לא אצטט נאומו המלהיב ביידיש רהוטה וספרותית (שרשמתי בשביל העתון המקומי) , אך משפט אחד , שהנני זוכרו יפה , אביא בזה , ועדות בו לחרדת עתיד עמוקה . הוא אמר : "הצילו נפשכם , חייכם , רכושכם , אם לא למען עצמכם , כי אז , לפחות, למען ילדיכם ונכדיכם , כי רעה עלולה להתרגש , חו״ח , על עמנו השנוא בעיני העולם כולו ואף בעיני מדינות התרבות הנאורות ביותר , הואיל והאנטישמיות תקועה עמוק בקרבן . עם כל תמורה פוליטית , עם כל שינוי משטר באיזו מדינה שהיא — יהיה היהודי השעיר לעזאזל . אחים , הזהרתיכם! ״
שנים־עשר ימים רצופים ישב אתנו האורח החביב. ערב ערב הופיע באסיפה, או בשתיים, ללא עייפות. דבריו נסכו רוח חיים ותקווה בלבבות. בתום החגיגות נגשנו לפעולה המעשית. הוכנה מראש רשימת תורמים, שהתחייבו במכסות, כל אחד לפי יכולתו ומעמדו. המתרי-- מים נתקבלו בהבנה ובאהדה. לא היו משתמטים. אדרבא, ידועים מקרים, שפנו יהודים מדלת־העם, שלא נכללו ברשימה, תרומותיהם הצנועות בידיהם. אחרים העלו מרצונם הטוב המכסה המוטלת עליהם. הנדבן שמעון פירסטנברג, חבר הסוכנות היהודית בפולין, הכריז שיתרום את החלק העשירי בבחינת "מעשר" מהסכום הכללי שייאסף, ובכך נתן דחיפה ועידוד לעוסקים בדבר. המגבית עלתה על המשוער ושימשה דוגמה ומופת לקהילות הסמוכות — סוסנוביץ ודומברובה. יד להצלחת המפעל נתנו גם שני עסקנים חשובים של קרן היסוד בפולין, שמשון דוד ירושלמי (ירו־ זלימסקי) ויעקב גורלי (גוז׳לקו), עוסקים בצרכי ציבור בישראל. בעיר נאסף אז סכום של חמישה עשר אלף דולר, הישג נכבד ביותר לפי התנאים והמושגים של הזמן ההוא. כל העתונים גמרו את ההלל על הצלחת המפעל, וזכור מאמרו של עורך "היינט", אברהם גולדברג, בכותרת: "דער ביישפיל פון בענדיק (דוגמת בנדין), ובו נאמר, בין היתר:
דניאל פרסקי עם השומר הלאומי (הנוער הציוני), ב~ 1928 דניאל פרסקי מיטן השומר הלאומי עומדים: גציל בדינר, עדה סנדיש ב—טלר, משה בויים—אילן יושבים: ועינה פפר—טבצניק, דניאל פרסקי, שושנה טוכשנידר—בדינר - 313 -