מגמתו ותשוקתו היו להגדיל תורה ולהאדיר. הצטער מאד על הזנחת לימוד התורה, באמרו, שבדרך הלצה אפשר לפרש את מאמר חז״ל: "אין בן־דוד בא עד שיתבקש דג לחולה ולא ימצא" (סנהדרין, צח), שמאמר זה מסמל אימרה אחרת של חז״ל: "עתידה תורה שתשכח בישראל" (שבת, קלט). כרגיל אין על דג שאלות הרבה, אם הוא מן הדגים הטהורים — הרי הוא מותר. ואילו "חולה", כלומר השואל פירושו, מי שאינו יודע בעצמו לפתור את השאלות. וזאת הכוונה בדרך הלצה: בימות המשיח יתמעט כל־כך לימוד התורה בישראל, עד שלא ידעו לפסוק אפילו "שאלות" כמו ב״דג".. . בתור רב של עיר ואם בישראל כבנדי ן מוטל היה עליו כל משא הקהילה הקדושה עם כל המוסדות שבעיר, כמו ביה״ס, "תלמוד תורה" שרבנו עמד בראשו, לינת־הצדק, בקור־חולים ועוד. ולא היה מפעל תורני־חינוכי ומוסדות ציבור שונים, והם היו רבים בעירנו, שרבנו ז״ל לא לקח חלק פעיל בהם, השתתף בכל הדיונים וההתיעצו־ יות עם פרנסי הקהילה ונכבדי העיר. היה מחובבי ציון הותיקים הלא־רשמיים. בהסכמתו (חשוון, תרנ״ט) לספר "גאולת הארץ" לר׳ מרדכי אשכנזי מוארשה (שהופיע בשנת תרס״ד) קרא לשתף פעולה עם כל הגורמים הציוניים למען ישוב ארץ ישראל. בהסכמה משתקפת אהבתו הגדולה לארץ ישראל ונפשו האצילה והעדינה.

אמנם, לא עם כל הנעשה בתנועה הציונית היה תמים דעים ולא אחת מתח ביקורת על דברים שאינם לפי רוחו. כאשר טיילתי עמו ביער הארנים בזומבקוביץ (אלול, תרע״ג) לשם בא לנופש ולמנוחה, בלווית בנו בנימין ז״ל, התאונן, שהציונות עוסקת בעבודת תרבות ובהקמת גימנסיות בארץ־ישראל (היה זה בימי "מלחמת התרבות״ — "קולטור־קאמף", בקונגרסים הציונים) ומזניחה את העבודה המעשית — גאולת־הקרקע וההתיישבות. כעבור זמן־מה תקפה אותו מחלה מסוכנת, שמנעה ממנו לשאת את דרשותיו המצוינות. אף־על־פי־כן עלה על הבמה, למרות חולשתו, בשבודתשובה, בבית־הכנסת ודרש דרשה קצרה, וזו היתה דרשתו האחרונה. בין היתר עמד על תקוני בדק־הבית שיש לעשותם, כמו חיזוק ביה״כ ג הרופף בעמודים, גידור בית הקברות וכר. בהזכירו בדרשתו את הפסוק "כי אבן מקיר תזעק וכפים מעץ יעננה" (חבקוק ב׳), אמר בשנינות, כי ביודהקברות זועק שיש לתקנו, ובית־הכנסת עונה לעומתו: אם אני, שבאים אצלי יום יום ושעה שעה מוזנח ואין משגיחים עלי, מכל־שכן שאין פלא, שאתה, שאין איש רוצה לבוא אליך, נמצא במצב מוזנח כזה... אחר השבת הזאת גברה והלכה מחלתו. ביום הושענא רבה, תרע״ד לקחוהו לבית־החולים בברסלוי שבאשכנז. בכל בתי־כנסת שבעיר ביקשו עליו רחמים גדולים לרפואתו, אבל ניצחו אראלים את מצוקים, וביום ג/כ״ה חשוון, יצאה נשמתו בטהרה ובקדושה. חיים ולנר * הרב יקותיאל זלמן גרויברט ז״ל

*ולד בשדלאץ ב־1892, לאבי הרב יששכר בריש גרויברט ז״ל, מנעוריו הצטיין בכשרונותיו המעולים ללימודים ובתפיסה טובה. למד תורה מפי אביו הגאון בבנדין ושנים אחדות למד בישיבת ראדין אצל ה״חפץ חיים״ והוא שהסמיכו לרבנות. לימודים הרב ר׳ יקותיאל זלמן גרויבארט כלליים למד בבנדין מפי מורים פרטיים, וביחוד הצטיין בשפות. נתחבב על מודעיו כבעל תרבות ונימוסין. בשנת 1910 נשא אשה, בת יחידה להוריה העשירים מהעיר ליפנא. אך היא לא מצאה ענין ברבנות, ותמיד השתדלה להשפיע עליו — גם באמצעות רבנים שונים — להסתלק מהרבנות, אך הוא ראה בה ירושה קדושה מאביו שמן החובה לנצרה כבבת עין, ומה גם בעיר רבתי כבנדין.

אחר פטירת אביו בשנת 1913 נבחר במקומו לרב בבנדין, אחרי מלחמת בחירות קשה. מתחריו היו אישים בעלי עמדה. ב־30 לדצמבר 1913 התקיימו הבחירות לרבנות בבנדין בפיקוח השלטון הרוסי. הוצעו שני מועמדים: ג. הצעיר והרב בורנשטיין (מבית הרבי מסוחטשוב) מוישגרוד שנתמך ע״י חסידי סוחטשוב. ג. נבחר ברוב של 478 קולות נגד 299. עקב מחאה מצד שכנגד בטענה שהרב הנבחר גילו פחות מהדרוש לרב, ביטל שר פלך פיוטרקוב את הבחירות והועיד בחירות החדשות ל־20 ביוני 1914. בבחירות השניות נצטרף מועמד שלישי, הרב ישעיה אנגלראד המו״ץ במונדזיוב. חסידי סוחטשוב ניהלו מלחמת תנופה קשה בעד מועמדם גם בעתוני וארשה הבירה, וסופר אחד בעל־שם שהיה קרוב לבית סוחטשוב, עזר להם בשורת מאמרים בעתון היומי "דער מאמענט". מאמריו עוררו את דעת הקהל בכל פולין היהודית, ונדמה היה שהנצחון על צדם. והנה נתעורר רב ציוני־מזרחי הקרוב לבית רבני גרויבארט, ופירסם מאמר חריף כתשובה — נגד הסופר הנ״ל ונגד חסידי סוחאטשוב. המאמר לא נדפס, אבל גרם להפסקת המסע בעתון. בבחירות קיבל הרב גרויברט הצעיר שוב רוב גדול ואושר מטעם הממשלה כרב בבנדין וממלא מקום אביו.

הוא מילא את תפקידו כרב ביושר ובאמונה, בעל הדרת פנים היה כאביו, הדור בלבושו, מטבעו מצניע לכת וטוהר מידות. התמסר למוסדות השונים ברוח אביו, וביחוד ל״ביקור חולים". נואם ודרשן מצליח. ירש מאביו את החיבה לרעיון הציוני, אך בגלל מלחמת החסידים נגדו בבחירות היסס להופיע בריש גלי לצד הציונים והמזרהים, ורק אחרי חיזוק המזרחי בפולין בכלל ובבנדי נצטרף אליו, ואף השתתף בועידה הארצית השניה של המזרחי בוארשה (כח ניסן־אייר תרע״ט). נתחבב על הקהל בבנדי ועמדתו נתחזקה. ־ 325 ־