בני ליאור ^*שפחת ליאור בבנדין היתה יותר ממשפחה — שבט (למעלה !■1מ־200 נפשות), ידוע הרחק מחוץ לתחומי העיר. הם נטלו חלק פעיל בחייה המדיניים, החברתיים והכלכליים של בנדין. אבי המשפחה, ראובן ליור, נולד ב*1832. מכונה היה "ראובן הגדול", לפי שהיה גבה־קומה, רחב־כתף, ובעיר רווחה הלצה, שמגף של ראובן ליור עשוי להספיק לחנות של עורות... תודות למרצו הוא זוכה בעושר, מחלוציו של ענף העור בזלגמביה. היה יהודי פשוט, ולא חסיד, אולם משנזדמן "רבי", או "יהודי טוב" (א גוטער ייד) לבנדין, הוא נתאכסן אצלו. אדם ישר היה, והעיר רחשה לו אמון. ביד רחבה נתן צדקה, והיה אחד משני הפרנסים שעמדו באותו זמן בראש הקהלה. וכאשר קם הצורך לבנות מחדש את בית־הכנסת, או לגדור את בית־ הקברות, כיסו שני הפרנסים, ראובן ליור והנדל נונברג את כל ההוצאות. בביתו, ליד ה״שלאסבארג", בנה בית המדרש שבו למד כל יום עד למותו שיעור מפי הגאון ר׳ אברהמ׳לע הנדלם. מספרים היו עליו בעיר סיפורים לאין ספור, אופייניים לאישיותו.

— פעם הייתה הדרך בין בנדין לסוסנוביץ מלאה רפש וקשה לנסיעה. רכבת לא הייתה. והדרך — דרך פרטית, קצרה וטובה, שייכת לרוזן הגרמני שיין. יהודים פחדו לנסוע בה. אולם ראובן ליור לא ידע פחד מהו, והשתמש בדרך. עד שנקרה לו יום אחד הרוזן הגרמני, ובראותו יהודי נוסע בהרחבה בדרך, עצרו, ושאל אותו, מי התיר לו זאת, ומבלי לחכות לתשובה הצליף בו בשוטו. לא השיב ראובן ליור דבר, וציווה על עגלונו להמשיך דרכו. הוא נסע ישר לבית־המשפט, והגיש תביעה נגד הרוזן. משנודע הדבר לרוזן, הוא השתדל בכל האמצעים, כגון שוחד וכד׳, לבטל את התביעה. אולם ראובן ליור קיים יחסים הדוקים עם הרשות העליונה, ועמד על שלו. באין מוצא שלח הרוזן את עורך־הדין שלו ליור והציע לו סכום גדול, תמורת ביטול התביעה, אולם הוא סירב לבוא עמו בדברים. כך לא שעה להצעתם של ידידים, שיעצו לא להסתכסך עם גויים תקיפים. גם במשפט ניסה הרוזן, באמצעות השופטים, להשפיע על ראובן ליור שיחזור בו מתביעתו, אולם הוא ענה: — איני זקוק לכספו של הרוזן, ואיני רוצה לקחת כסף מאדם שהרים ידו נגד חברו. ואם חפצו של השופט הוא, יחלק את הכסף לצדקה, כראות עיניו. הוא נכון לחזור בו מן התביעה בתנאי אחד, שהרוזן יחתום בבית המשפט על התחיבות, שמכאן ואילך יהיו בניו ובני בניו רשאים לנסוע בדרך זו. הנה כי בן היתד. הדרך לרשות הרבים, כי מי בדק אם בניו של ליוד הם הנוסעים? ועוד מספרים:

בנסעו פעם בדרך פגש עגלה שלו, עמוסה עורות, וגלגליה הקדמיים שוקעים בבוץ. העגלץ הצליף באכזריות בסוסים, אולם העגלה אינה זזה מן המקום. אמר לו ראובן ליו ד לעגלון: — מדוע תכה הסוסים, מוטב שתעזור לסוסים ותדחוף את העגלה. והוא עצמו עמד ועזר לדחוף העגלה. בפתע נתכו ץ לארץ וקרא אל העגלון: — משה, רואה אתה מה מוטל כאן? והרי מטבע זהב בן עשרה רובל מתחת לגלגל. "אילולא הרבצת בסוסים ועזרת להם, כי אז מצאת את מטבע הזהב..." לימים אמרו בבנדין, שליו ר עושה מבוץ — זהב. כל עוד היה בחיים התגוררו כל בניו ונכדיו בביתו. רק לאחר מותו הם בנו בתים לעצמם, ועברו לאזור החדש של בנדין. הניח אחריו ארבעה בניים: אברהם, קלמן, חיים ומשולם ובת אחת. לפני מותו ציווה על בניו להתרחק מעבודת צבור. ואף על פי שהבנים השתדלו זמן רב לקיים צוואתו, גרמו התנאים — נגד רצונם — שנסחפו לעסקנות והיו מחשובי עסקני הצבור בעיר. כן היו לחסידים — אברהם וקלמן מחסידי גור, חיים ומשולם מחסידי רדומסק. וכאשר רבי מצווה, הם מגלים פעילות רבה בקהילה, והיכן לא? ואף שראובן ליו ר הניח רכוש רב, נתון כל אחד מבניו לעסקיו, מבלי שהדבר יפריע לעסקי הצבור שלהם שלא על מנת לקבל פרם. ר׳ אברהם ליו ר

ר׳ אברהם נולד ב־1865, נשא אשה. בגיל צעיר ניהל בית מסחר במכולת, מזונות, קמח, אורז ופירות מיובשים. אחר כך היה לשותף לטחנתהקמח הגדולה "מארקורה". בפרוץ מלחמת העולם הראשונה ערך תכנית למניעת רעב מהאוכלוסיה. העיריה. אישרה תכניתו להזנת העיר, ריכוז הקניות וחלוקת המזונות. משנוסד ועד לעזרת העניים, היה הוא הרוח החיה בו, ודאג — ביושר — לחלוקת הלחם לכול. בשעה 4 בבוקר היה קם והולך אל מקומות החלוקה להשגיח עליה. אחר כך היה שוהה מחצית היום בלשכת הועד, ומשגיח על כל פרטי הפעולה. היה ממייסדיה של אגודת ישראל, וכאשר ביקר ד״ר קרל באך בבנדין, הוא התגורר בביתו. ב*1925 נבחר פרנס הקהילה. עד 1931 היה נשיא הנהלת הקהילה. נפטר ב־1938. האח השני קלמן, נולד ב־1868, והוא העשיר בין האחים. היה ר׳ קלמן ליאור - 340 -