דוד שפירא (יהודה יפת) ■ ולד בתרס״ה בפוקשיבגיצה-לובלין, ניספה בתש״ב בטרבלינקה. 4 משלשלת היוחסין של משפחת אדמו״רים ותיקה — שפירא — בפולין. ואלה תולדות יהודה יפת: בן רבי יחיאל־מאיר שפירא האדמו״ר מבנדין, שאחיו רבי חיים שפירא הי״ד, הצדיק מפלוצק, נרצח על ידי ממשלת פולין האנדקית באלול תר״פ בעוון "רי- גול" לטובת הצבא הסובייטי, בן רבי שלום מפשיטיק, בן רבי יעקב הצדיק מבלנדוב (אחי הצדיק רבי אלימלך מגרודזיסק), בן רבי חיים מאיר יחיאל ה״שרף" ממוגלניץ, בנה של הרבנית פרלה הנודעה בת רבי ישראל ה״מגיד" מקוזניץ ואשתו של רבי אבי עזרא זליג שפירא אב״ד בגריניץ. אביו האדמו״ר מבנדין נקרא בפי אנשי העיר בכינוי "בריקיבר רבי" על שום שהיה גר בקרבת הגשר שעל נהר הפשמשה העובַר בעיר. מצד אמו היה נין של רבי חיים הצדיק מצאנז וקשור בקרבת משפחה עם כל גדולי הצדיקים בפולין ובגליציה.
עוד בנעורי ותירגם ליידיש את ה״תניא״. מבנדי הוא היה שולח מאמרים לעתונים כ״הצפירה״, בפטבדונים יהודה יפת. ובשם זה פרסם סדרות מאמרים על נושאים שונים. יצירותיו הראשו- נות היו על נושא החסידות שהופיעו בעתון העברי היומי "היום" (וארשה, 1925), ב״הדואר" נידיורק ואחרים ועורר תשומת לב בסגנונו המזהיר. בין יצירותיו המוצלחות ביותר סדרת "שיחות ומשלים של רבי שמחה בונים מפשיסחה", מסות הסטודיות מחיי צדיקים נודעים בחסידות, כמו על רבי יצחק אייזיק מקאלוב ההונגרית, על רבי חיים דוד ברנרד הרופא מפיוטקוב שהיה אדמו״ר, ועוד. ב־1924 פירסם ב״היינט" את הרומן ההיסטורי על "דון יוסף נשיא", ומשם עבר כמשתתף קבוע ב״מאמענט/, ובו פירסם סיפורים היסטוריים, כמו "חזון ממלכה יהודית", "ירושלים בלהבות" ועוד. בתרצ״ג־תרצ״ד פירסם בעתון התנועה "די יידישע שטימע" סיפור היסטורי "ברוריה". בועידה השלישית של צעירי ציון בפולין (וארשה, אוגוסט תרצ״ב) הרצה על עבודת תרבות בתנועה והטיף לרעיון החינוך ברוח התורה ומקורות ישראל, ונבחר אז לחבר בהנהלת התנועה ובועד התרבות המרכזי. הרצאתו על תפקיד העתון בתנועה עודנה מהדהדת באזני החברים שהגיעו לארץ: "העתון בתנועה יכול להפוך לסדן הרעיון הבהיר של תורה־ועבודה, ובמצב רזון של ספרות התנועה יש לעתון תפקיד גדול לפתוח את הרעיון ולהרחיבו בתכלית השלימות". הוא הראה שאפשר היה להגיע בתנועה לעת היומי.
עם עזיבת הרב אלימלך ניפלד את פולין ועליתו לא״י נתמנה יפת במקומו כעורך שבועון התנועה "די יידישע שטימע" ב*1932 ובעל־כרחו נכנס לשטח הפוליטיקה. מלבד מאמרים ראשיים שכתב בכל גליון בבעיות שעמדו על סדר היום וחברותו בהנהגה הראשית של המזרחי ושל "תורה ועבודה" נכנס כחבר גם בהנהלה הראשית של "יבנה", מייסד הספריה העממית שעל־יד "יבנה" ופעיל מאוד בעריכת שורת ספרים וחוברות בהוצאה זו וחומר מתאים לתנועה. מעונו ברחוב נובוליפיה 55 היה פתוח לסופרים הדתיים, ואצלו נערכו שיחות ופגישות והרצאות על נושאים ספרותיים ויהדותיים. ספריתו הגדולה שהיתה לו בביתו נחשבה לאחת הספריות הגדולות שבעיר. ביתו היה בכלל פתוח לכל — בית עברי חם, מלא נועם, ידידות ותרבות, בית אמון על ערכי החסידות והתרבות, על אהבת האדם והעם.
המצב בתנועה בתקופת עבודתו בהבוארשה היה תמיד קשה מבחינות שונות, והוא היה תמיד אופטימי מטבעו, צידד בהמשכת העבודה הציונית והטיף לאחדות במחנה, לעבודה רחבת אופקים, לחיים מלאי מרץ בעבודה, לחלוציות ולעליה והצטרפות לבוני הארץ, עמד בפרץ נגד המתבדלים שהטיפו ל״עצמאות" או שנמשכו ל״אחדות ישראל" (הרביזיוניסטים). בגלל העבודה הרבה העמוסה עליו בתנועה העביר את עריכת העתון לי. רדזינסקי. היה בדעתו לבקר בארץ ולהתבשם מפעולות התחיה והבנין של העושים במלאכה, ובמכתביו הדגיש תמיד את שאיפתו זו. אך לא זכה, כי בינתים פרצה המלחמה. עם הכיבוש הנאצי בפולין המשיך יפת בעבודתו העסקנית והחינוכית בחרף נפש בקרב אחיו תוך הכרת צורך השעה. בגיטו וארשה תפש מקום נעלה בחוגי המזרחי שהתלקטו סביב הרב יצחק נסים נבויים, המשיך לגור בגיטו בדירתו עם ספריתו העשירה, פעיל בעזרה סוציאלית ובעבודה חינוכית דתית במחתרת, פעיל ב״תקומה" (מרכז הספרות) ומרצה בה כפעם בפעם.
בימי הועד של נציגי יהודי פולין בארץ בימי המלחמה הגיע משם עוד חומר וידיעות בצורת דו״חים וביולטינים שבהם נזכרו מפעם לפעם שמות חברי המזרחי הפעילים, ובהם לא נפקד שמו של יפת. מספרות המחתרת נודע שיפת ניהל עם רוזנבוים (מנהל מחלקת החרדים של הקק״ל בפולין) את המטבח העממי העירוני. הוא היה המטפל העיקרי בפעולת חידוש בתי הספר לילדים במחתרת וארשה, והוא אירגן את בתי־הספר של "יבנה", ודוקא בזמן הקשה ביותר בגיטו, חטיפת העסקנים ל״משלוח" בידי שוטרי הנאצים, והוא סיכן את חייו יום יום יום בפעולתו החיונית. אחרי שנתקבל רשיון משלטון הנאצים למועצת היהודים בגיטולפתוח בתי-הספר לילדים, קרא נשיא הקהלה צ׳רניאקוב להתיעצות נציגי כל ארגוני בתי־הספר כיצד לבצע את הרשיון. יפת טיפל מטעם "יבנה" בכל הענינים המעשיים. הוא נמנה עם העסקנים המדיניים שהשתדלו להדגיש את האופי הצבורי של העזרה היהודית העצמית, בניגוד למועצה היהודית, והיה מסור לכל דבר שטיפל בו.
ב־1942 נוסד הועד הדתי ליד הקהלה שבה השתתפו ב״כ המפלגות, בהם גם יפת. הועד פקח על מנוחת יום שבת ועוד. ב־19 ליולי 1942 השתתף יפת באספה של עסקנים ואישים לטכס עצה בנדון הגירוש הקרוב של יהודי הגיטו, בה השתתפו אדמו״רים ורבנים ונציגי העתונות. במסיבה באותה שנה למלאות שבעים שנה ליוסף יא שונסקי, פרנס חרוץ ונאמן ביותר, נשיא מחלקת ההשכלה המקצועית השתתף גם יפת, ואף נאם לכבוד חתן המסיבה. ופתאום נחטף פעם ברחוב וצורף ל״משלווד, בלי לדעת את התאריך ואת פרטי מותו הטראגי. לפי עדותו של ד״ר חלל זיידמן נשלח לטרבלינקה בעת הגירוש ההמוני מגיטו וארשה בקיץ 1942. במאמר לואי לספרו האחרון שערך "בתי ספר באש הדורות" (וארשה. 1939), כתב יפת: "אנו מונים את דמעות הקדושים בנאד הגדול של ההיסטוריה היהודית — מנבוכדנצר ועד היטלר" . מ. ש.ג. * - 339 ־ ־