זכורני כיצד היו אנשי המשטרה ששמרו עלינו מספרים איש לרעהו סיפורים שונים בענין זה, ושמים ללעג ולקלס את הקצין, מפקד המחנה שלנו, שהיה נוהג להתקרב לבונקר באקדח מושט לפניו, ניצב במרחק ליד הקיר וצועק: "יודען ראום". נראה שהבתקריס עלו להם בקרבנות־דמים לא מעטים. הם היו מתביישים לדבר על הגרמנים שנהרגו בידי היהודים. אכן, רעיון ההגנה העמיק לחדור לכל שכבות האוכלוסיה היהודית, אולם לא היה לנו, לצערנו, במה להתגונן. וזאת לא נסלח לעולם לשכנינו הפולנים, שבימי מסה ומבחן, נוכח מאבקנו האיום והנואש עם כנופיות המרצחים המזויינים, לא עזרו לנו בהשגת נשק. יכולתנו היה, לכן, מוגבלת: סכינים ואבנים מול מכונות־יריה. אין ספק, שאילו היה בידי יהודי בנדין נשק במידה מספקת, כי אז היתה גם התנגדות ראויה לשמה. לצערנו, חסרים אנו את הפרטים גם על מקרי התנגדות והקרבות הבודדים שהתחוללו. המתים לקחו עמם לקבר את סוד מות־הגבורה והיאוש שלהם. *
...אני מהלך בלוית משמר גרמני לחפש מזון בבתים העזובים של הגיטו. הגיטו עושה רושם מחריד של אימה בל־תימחה. דומית־ מוות שוררת כאן. אף אדם, אף נפש חיה, חיילים גרמנים בודדים משוטטים בין החורבות לבזוז בהן, והאחד משתדל להעלים את הדבר מרעהו. הדלתות והחלונות פרוצים. הנה מחצית חלון תלויה, והמחצית השניה מוטלת על הארץ. ובנשוב הרוח תשמע מעין אנקת־ יללה דרך פרצות הבתים, ודומה עליך, הבתים מקוננים על מות תושביהם שנכרתו באכזריות מארץ החיים... קינת נשים המבכות את ילדיהן שנרצחו בלא עת, שדמם ומוחם ניתזו ונשפכו כמים ונקרשו על הקירות האבלים... הנה נעל קטנה שנשמטה מעל רגלו של ילד בדרכו להשמדה. במרחק מה ממנו — פרוטזה. על גזוזטרה מוטלים כלי מיטה פרומים. טלית קטנה מתנופפת על גדר ורוח מסלסלת את ציציותיה, משל ביקשו לגרש את כוחות הטומאה, את השדים שחדרו לגיטו. סמוך לבית קטן מוטלים שלושה כובעים. עוד לפני ימים ספורים כיסו ראשי יהודים חיים, אב ושני בניו (הנגר הרשקוביץ ובניו) שנרצחו במקום זה, וכובעיהם שרדו כעדים אלמים לאשר התחולל ליד בית הרום ופרוץ זה: לבנים שנעקרו מתנור, רסוקות ומנופצות, רצפות פרוצות, קירות הרוסים, הכל הפוך ופרוע. כל אשר היה בארונות ובמגרות נזרק החוצה: לבנים, סירים, תצלומים, צלחת, מלח, בגדים, בערימה טרופה אחת. אי אפשר לשהות בבית זה.
וארובות הבתים — שעשן אינו מיתמר ועולה מהן — מזדקרות כמצבות שוממות מעל לעיר המתים.. . * ושוב, כעבור שבועיים, עוררו אותנו אנשי הגסטאפו בשעה אחודעשרה בלילה. הם בחרו בחמישה־עשר יהודים — ובכללם אברהם זילברשטיין ובני מנחם — והובילו אותם עמם. בטוחים היינו שירצחום נפש. אולם לתמהוננו הרב חזרו כולם לאחר שעה וסיפרו, שפלוגת הגסטאפו מאושביאנצ׳ים הובילה אותם לשדות, למקומות בהם נקברו יהודים. איש הגסטאפו הוציא שעונו מכיסו ואמר אליהם: — "ברשותכם רבע שעה לפתיחת הקברים והטענת הגוויות על אוטדהמשא. אם תאחרו אירה בכם כמו בכלבים, ובאוטו זה עצמו יוסעו עצמותיכם". מחזה של זוועה נתגלו לעיניהם. באצבעות ידיהם אספו את שרידי הגוויות שהיו כבר במצב של התפוררות• גם למחרת היום, ובימים הבאים נאלצו לעסוק במלאכה זו, לפתוח במו ידיהם את הקברים בגיטו, להוציא את גופות קדושינו ולהטעין אותן על האוטו. בגופות של הרוגים רבים נתקלנו בשעת ניקוי בתי היהודים. הנה נכנסים אנו לתוך בית. אפילה. יריעת־האפלה עודה מכסה את החלון. אנו מרגישים מיד במציאותו של מת בחדר. אנו פותחים את החלון ולעינינו — זוג זקנים במטותיהם. אנו מתקרבים ומסתכ - לים בהם מקרוב. כתמי הדם על בגדיהם מעידים על דרך רציחתם. באחד המרחפים, בתוך דוד גדול, מוטלת גוויה מכווצת של ילד
ופת־לחם בידו. נראה, שברח בשעת המהומה וחיפש מחסה בדוד — ושם גווע. רבות הן גופות הילדים והתינוקות הרכים שנתקלנו בהן בבונקרים, מהן שכובות בעגלות־ילדים ובעריסות. המפקחים הגרמנים ציוו עלינו אחר כך לשרוף את הגופות. כל כמה ימים נאלצנו לערוך מדורה מיוחדת במינה: ערימה של ספרים, ספרי ישראל, ישראל יוסטמן, מהשובי היהודים במדין, בעבודת־כפייה ישראל יוסטמן פון די אנגעזענסטע בענדינער בעלי־הבחיים ביי צוואנגם־ארבעט תלמוד בבלי וספר הזוהר ותולדות היהודים לגרץ ו״צילקה הפרועה" (״די ווילדע צילקע״) לסגלוביץ ועוד ועוד — ועליהם גופת ילד. שפכנו על הערימה נפט והדלקנוה. ספרים... ילדים... עליהם, מעוז קיום האומה ועתידה, ניתן כל עוז איבתם הפרועה; באלה, שכמעט לא גילו כל התנגדות, הגיעה ההתעללות־הדמים לשיאה, בחייהם ובמותם... 1
-ו- העבודה בגיטו התקדמה מהר. חדר אחר חדר, בית אחר בית, מתרוקנים מרהיטיהם ושרידי חפציהם. הגרמנים מוסיפים לקיים שמירה קפדנית על שטח הגיטו. אסור לשום גרמני שאינו בשרות, או לפולני, להכנ ס לתוכו, פרט לעגלונים הפולנים שעבדו בהובלה. אח כ ל החפצים מרכזים על המגרש הגדול בערימה עצומה, וחמישים יהודים עסוקים במיונם ובאיחסונם בחדרים מיוחדים. חדר חדר — וחפציו. יהודי בנדין אמידים היו, ובנדין — עשירת ערי זגלמביה. הגרמנים מלאים התפעלות למראה החפצים היקרים שנתגלו בבתי היהודים: כלי הכסף, הפמוטות, מנורות־הקנים, קופסאות ' הבשמים, טסי־הכסף ושאר הכלים המפוארים — וזאת לאחר שחלקם כבר שדדו הגרמנים וחלק נמכר בשעתו על ידי היהודים עצמם כדי להחיות את הנפש. וזולת אלה — חפצי־הבדולח שיהודים נהגו לפאר בהם את ארונותיהם. חדרים אחדים נתמלאו בחפצי־בדולח, כלי חרסינה, מערכות כלי־בית מצ׳כיה, מהם יקרי־מציאות, כלי * זכוכית, מכונות, תמונות־אמנות לאין ספור. הנה מתגוללת בחח "