בגדים, קמח, שעועית, תצלומים, כפות, שברי צלחות, הכל מפוזר בערבוביה טרופה. אנו נושמים עמוקות את האויר שכ ה חסר לנו כל ימי שבתנו בבונקר! יושבים דוממים וכאבלים ליד מת, ומחכים. הפחד בפני המוות חלף ועבר. אין אנו מפחדים עוד. אנו מוכנים לו, ובלבד שימהר לבוא, בל י שתה ה יותר... לפתע מגיעים לאזנינו צעדי אדם. חייל גרמני נכנס לבית,
ללא נשק, ודאי * בא לחפש זהב וחפצי־ערך. בראותו אותנו נסוג לאחור, מלא פחד. אנו קוראים אליו שיחזור ומעזים להציע לו שיעזור לנו לצאת מהגיטו תמורת כל מה שיש לנו. החייל עונה, שהדבר הוא בלתי אפשרי, כי הגיטו מוקף צבא רב, וכך גם המצב בסוסנוביץ. מטהרים את כל איזור זגלמביה מהיהודים. הוא מייעץ אותנו שנלך עמו כדי למנוע מעצמנו, לפחות את יסורי המהלומות והמכות. הוצאנו מתוך הערימה שנערמה באמצעותו של החדר לבנים נקיים, פשטנו את בגדינו הצואים והתלבשנו בהם, ותוך כדי כך קרא בני ואמר: "אמא, קחי את הסנור הלבן". "לשם מה דרוש לנו הסנור?" — אני שואלו. ״הוא יהיה לנו לתועלת״ — ענה, מבלי לדעת, כמובן, שהוא עתיד להציל אותנו ממוות. החייל הביא אותנו למפקדה, שם כבר נמצאו יהודים אחדים. הפשיטו אותנו ערומים. שדדו כל שרידי רכושנו — כסף ושעונים. בתוך שמלתה של בת אחותי תפור ה כמו ת ציאנקאלי. הגרמנים גילו אותה. היא התחננה שיחזירו לה את הרעל, אולם הם מילאו פיהם צחוק. הנשים נקבעו מיד לעבודה לשטיפת רצפות, ואילו עלי ועל בני הוטל לסחוב רהיטים בשביל החיילים הגרמנים. בשעה חמש לפנות ערב הובילו אותנו לגירוש אל מגרש־ הריכוז אשר בגיטו הגדול. ליד הבית בו שכן הקיבוץ, ראיתי את הרשל שפרינגר, חיקה קלינגר, שרה קו ק ל ק ה, *עליזה זיטנפלד ועוד מחברי הקיבוץ, והם מובלים כמונו לגירוש. קראתי אליו מרחוק: הרשל! הוא רומז בידו אל פיו, כלומר שלא אדבר אליו.
-ו- הלילה ירד ואנו מתכוונים להכין לעצמנו מקומות־לינה. לפתע נכנס הלויטננט ד.ו פ (סדיסט ידוע, שהיה שנוא על החיילים הגרמנים בשל אכזריותו. הנקל לתאר את יחסו ליהודים!) וציווה עלינו לעמוד בשורה. הוא בוחר באלה שאינם נושאים חן בעיניו, ובכללם גם בבני, ושולחם חזרה, לגירוש. רעייתי ניגשה אליו ואמרה: "האדון לויטננט, אני משמשת כאן מנהלת המטבח וזהו בני, אנא הניחוהו כאן". הוא הרים את מגלבו (שנשאו תמיד עמו) והצליף על פניה בכוח. "לשתוק! בנך הוא? לכי גם את עמו!" והיא כבר ניצבת לידו. אף אני רציתי להצטרף אליהם, אולם רעייתי רמזה אלי שאשאר, היא כבר תמצא דרך לעזור לעצמה. נשארתי לבדי — מרחק חמישים מטר ממני נמצאים אמי, רעייתי, בני ואחותי, וחרב ההשמדה תלויה על ראש כולם. החלטתי לצאת באישון לילה כדי להצטרף אליהם, אולם שער המחנה נעול. מכה בקת רובה בכתפי מזיזתני ממקומי: — ״מה אתה עומד כאן?״. חזרתי לצריף. עשרים איש רבוצים על הרצפה, לבושים בבגדיהם המטולאים. כרעתי על הרצפה, בפינה, ואין השינה יורדת עלי. הצריף מואר — כי כל מחצית השעה בא המשמר לבודק אם הכל בסדר. אני מסתכל על עשרים היהודים האלה וחושב: האם זאת
היא שארית הפליטה של קהלת בנדין הגדולה, בת שלושים אלף הנפש? כיצד קרה הדבר? ודומה עלי, שאין זה אלא חלום בלהות אשר יחלוף עוד מעט, עם עבור אפילת הלילה. אולם עד מהרה מתאושש אני וחוזר למציאות האיומה. כל כמה רגעים מתעורר אחד ואנחה פורצת: — הא, אמא! כל אחד מאלה הוא ענף שנעקר מאילן־משפחה מסועף. ויש מהם הרבוצים על הרצפה ובעיניהם הבוהות מבט שומם המשקף את אימת הימים האחרונים... אור השחר מפציע. האנשים קמים בקושי רב, צועדים בכבדות. אדישים הם לכל. אין נוטלים הידים, אין רוחצים הפנים. כל זה למה? כלום לא יבוצע היום הגירוש? -ו- זה היום השלישי אני נמצא במחנה־העבודה. הגירוש נסתיים, אולם הגיטו מוקף עוד שרשרת של משטרה, "בריגדת המתים" עמוסה עבודה: זוהי קבוצת יהודים שמתפקידם לאסוף את גוויותיהם של היהודים שנרצחו בימי הגירוש. למטרה זאת ניתנו להם סוס ועגלה. עליהם לאסוף אלפיים ושמונה מאות מקרבנות בנדין ושמונה מאות מקרבנות סוסנוביץ. אין אנו יודעים כיצד נפלו אלפיים ושמונה מאות הקרבנות האלה שרבים מהם התנגדו בכוח לגירושם. ואם כי, לצערנו הרב, לא נותרו עדים חיים, הרי ידוע לנו הדבר ללא כל ספק, והוא מקנה לנו תמונה ברורה מהשואה האיומה של הגירוש. והרי קטע קטן אחד מפרשת הדמים הזו, כפי שנמסרה לנו על־ידי החברים הרש ל ונדרסמן שנרצח אחר כך על ידי הגרמנים בבודפשט ודוד רוזגם, שטבע באניה "מפקורה" על־ידי הגרמנים בים לארץ־ ישראל.
"שכבנו חבויים בבונקר על עלית־גג. דרך החורים אשר בקירות ראינו והנה המשטרה הגרמנית מתקרבת לבית אשר ממול לנו. ברגע בו פתחו את השער והשמיעו את צריחתם הידועה: ״יודען ראום!״ — הסתערה עליהם בחמת־יאוש קבוצה בת שלושים יהודים מזויינים במקלות, אבנים וסכינים. הקרב בין הקבוצה היהודית והאויב שעלה עליה במספרו ובבזיונו לא נמשך זמן רב. לאחר מחצית השעה נפלו כל היהודים עד האחרון". ואלמלא אנשי "בריגדת המתים" לא היינו יודעים עד היום כיצד נפלה קבוצת פרומקה פלוטניצקה. הם סיפרו: ״שבעה חברים מהקיבוץ היו בבונקר — פרומקה פלוטניצקה, ברוך גפטק, פרומקה דולנרוזה, צפורה בוצ׳יאן, חדוה ברנרד, טוביה דבורסקי ופנינה יעקובוביץ, כולם חברי קיבוץ "דרור" בבנדין. ביום הרביעי לגירוש התקרבו שני גרמנים לאשנב הבונקר. ברוך גפטק, בחשבו שהבונקר כבר נתגלה, לא נמלך זמן רב בדעתו ופתח עליהם באש.
שני קציני הגסטאפו ורמי המעלה נפלו חלל. הגרמנים שמו מיד מצור על הבית והמטירו עליו אש מכל צדדיו. החברים השיבו באש ומנעו מהגרמנים להתקרב אליהם! אולם מרוב האש שהמטירו הגרמנים נדלקו החלונות והרצפה של הבית. החברים מהבונקר המשיכו להשיב אש. פרומקה לא הניחה את האקדח לרגע מידיה. אז נאלצו הגרמנים להזעיק מכבי אש שהציפו את הבונקר במים. אחר כך ציוו על השוטרים היהודים להוציא את שבע הגויות שעוד פרפרו. פרומקה ניסתה להתרומם ולומר משהו — אולם איש גסטאפו הסתער עליה, בעט ורמס במגפיו אותה ואת שאר החברים שחיו עוד, עד יציאת נשמתם". אין אנו יודעים איך נפלו חברי "גורדוניה" שהיו בבונקר אשר בחווה. שלמה צימרמן, חנה בורנשטין, שלמה לרנר, נאטקה ועוד מטובי ונאמני החלוץ, בחורים אמיצי לב היו, מצאו אף הם מותם בחווה או הושמדו באושביזעצ׳ים.. . * במחנה־העבודה בבנדין נשארתי ארבעה חדשים. מדי יום ביומו גילו הגרמנים בונקרים חדשים. ברבים מהם עוד הסתתרו יהודים. אף פעם לא אירע שגרמני יכנס לבונקר, כיוון שפחדו! - 344 -