הגירוש הטוטאל י ב* 1 באוגוס ט 1943 אנו עומדים בבית היודען־ראש ומצפים : "ד,אוי ר אינ ו נקי", בלשוננו: רווחו ת שמועו ת מדאיגו ת שהליל ה יתרח ש משח ו חמור, ורצוננו להווד ע מ ה מיד ת האמ ת בשמועו ת הללו. והנ ה ניג ש אלינ ו החובש שא ר ולוח ש בסוד, שהליל ה תבוצ ע בל י ספ ק "אקציה" נגד חשודי ם מבחינ ה פוליטית. ״אנ י כשלעצמ י — הו א אומ ר — הריני מוכ ן לכל; יעש ו ב י ככ ל העול ה ע ל רוחם, ביחו ד עתה, לאח ר שנודע ל י כ י שנ י בנ י כב ר זכ ו לעלו ת בשלו ם לארץ־ישראל". יהוד י זה, תלמיד־חכ ם מופלג, בע ל ל ב יהוד י חם, שעס ק למעל ה מארבעי ם שנה באומנות ו במחוזנו, הי ה מקוב ל מא ד ע ל בנ י העיר. עצ ם בקור ו בבית חול ה השפי ע לטובה. בימי ם אל ה דוק א שרו י הי ה בשמח ה רבה — ילדי ו זב ו והצליח ו לעלו ת לארץ־ישראל! מחוג י היודעךראט הרגיע ו שהליל ה יעבו ר בשקט. עזבנ ו א ת המקום, כ י השעה קרוב ה לתשע, ועו ד מע ט מתחיל ה ״שע ת המשטרה״ — העוצר. הלכת י בלוית ם ש ל שלמ ה לרנ ד והנק ה בורנשטיי ן שאמרו לי, כ י אבו א אליהם, היינ ו לבונק ר אש ר בחווה. א ם יתרח ש דבר ע ל א ף ההרגע ה — ייק ל יות ר לעמו ד יח ד בנסיון. בשעה שתי ם וחצ י עוררנ י השכ ן שעמ ד ע ל המשמ ר אות ו לילה.
״מה אירע, משהד׳ — שואל אני. "בתנועה גדולה יותר מהרגיל אני מבחין על הכביש ובסביבת קמיונקה״ — הוא אומר. עד מהרה עזבתי את מטי ועליתי על הגג. אפלה!כבדה עוטה את גיטו סוסנוביץ. דממת מוות. לעומת זה מבחין אני בצללים המתנועעים מכיוון הגיטו הגדול בקמיונקה אשר בבנדין (הגיטו הקטן בו נמצאנושכן בין שניהם). מזמן לזמן נדלק פנס, וכעבור רגעים מועטים שמעתי באופן ברור גם את קול קריאותיהם של הגרמנים: האלט! (עמוד!) מהדהד בדמי־הליל. ברור, לכן, כי המשטרה הגרמנית הגיעה. עוררתי את בני משפחתי ועד מהרה עזבנו את דירתנו, כדי לפרח דרך אל החברים בחווה. אולם הדבר כבר לא היה בגדר האפשרות. שרשרת של משטרה הקיפה אותנו, משמרות בכל השדות מסביב, נחסם ונסתּם כל מוצא משטח גיטו "שרודולה הקטנה". אין, איפוא, ברירה, אלא להסתתר בבונקר. בני משפחתי, אחותי ובתה וכן שבנה — יחד שבעה אנשים — ירדנו לבונקר ולקחנו עמנו מזץ ומים במידה שנמצאו אותה שעה בדירות. הכניסה לבונקר היא דרך ארון, מוסווית כהלכה. בבונקר — מטה אחת וכסאות אחדים. האויר מגיע דרך שני צינורות עבים היוצאים לתוך גן מכוסה — ומכוסים בערמות אבנים.
בשעה ארבע לפנות בוקר הגיעו לאזנינו הד היריות הראשונות. בודאי ניסה מישהו למלט נפשו בבריחה, לפחץ את שרשרת המצור. כל עוד נמשך הלילה פחדו המרצחים הגרמנים להכנם לתוך תחומי הגיטו, ורק עם שחר שמענו את קריאותיהם: "יודען העראום!" מלוות ביריות. קרדומות ומוטות ברזל בידיהם הסתערו הגרמנים על הבתים ופרצו דלתות וחלונות. צעקות הנשים והגברים המוכים ובבי הילדים מגיעים עד לב השמים, מתמזגים ברעש זכוכית מתנפצת לרסיסים ויריות הגרמנים. הפוגרום האיום נמשך כל היום ללא הפסקה. בבונקר שלנו שמענו באופן ברור את המולת מהומת־ הדמים בחח. והנה מתקרבים צעדים גם למקום־המחבוא שלנו, הנה הם בדירתנו, גרמנים אחדים יחד, והם צועקים: ״יודען — ראום!״ — ״הם שותקים, בודאי הסתתרו — אומר אחד מהכנופיה — ודאי מצוי כאן בונקר". אנו שומעים ברורות כיצד הם פורצים את הארונות, מהפכים את המטות ושומטים הכל לארץ. והנה הם עומדים ליד הארון המשמש בכיסוי־הסוואה של הכניסה לבונקר שלנו — ארון ישן וכבד. כל הנמצא בו, סירים ישנים וכלי מטבח שוגים נזרק מתוכו, הלב פועם מרוב התרגשות של חרדה. אנו עוצרים נשימתנו.
עוד מעט ויזיזו את הקרש המהווה מעין דלת לכניסה, יזרקו את מעט הסמרטוטים המשמשים הסוואה ויגלו את הכניסה * הנחהם מגלים אותנו... ״ניקס״ — לא כלום — מפליט סוף סוף אחד מהם, והם מתרחקים ממקום זה. אנו נושמים לרווחה. "אבל הן היהודים ודאי מסתתרים אי שם״ — נשמע שוב קולו של אחד מהם. ועוד הפעם הם חוזרים ומחפשים ומחטטים בכל פינה, חולמים במוטות־ברזל בקרשים כדי לגלות את מקום המרתף; לאחר שעתיים של חיפושי סרק עזבו את הדירה. אולם כעבור שעה קלה חזר שוב המחזה: קבוצה שניה ושלישית של גרמנים באו לחפש אותנו ולגלות את מקום מחבואנו. עתה הם מחטטים במגירות, שודדים כל חפץ בעל־ ערך. וכך כל היום: קבוצה אחת של גרמנים הולכת ושניה באה, וכל אחת מחטטת ושודדת, בכל פעם דומה עלינו שעוד מעט ויגלו אותנו. * לפנות ערב נשתררה דומית־מות בגיטו. נשמע רק הד צעדי המשמרות הגרמניים המשוטטים ברחובות הנשמים. אין אנו יודעים כמה זמן עוד נהיה אנוסים להשאר במקום־מחבואנו. חיה לנו דלי מים. שלוש פעמים ביום קיבל כל אחד פת לחם וכוס מים. היריות וההתפוצצויות בלילה אינן פוסקות, כאילו ביקשו לפוצץ את ביתנו בדינמיט. בטוחים היינו שהגיע סופנו. ודאי יגיע גם תור ביתנו.
ולמחרת היום, עם שחר, שוב באו חיילים גרמניים לשדוד בדירתנו. בבית הסמוך גילו בעלית־הגג בונקר, הקירות הובקעו במהלומות מוטות־ברזל. תושבי הבונקר גורשו לרחוב. כן הובלו יהודים שנתגלו בבונקרים בבית שני ושלישי. לפתע שמענו שעטת פרסות סוס. דרך הצינור מגיע אלי באופן ברור קולו של הרוכב על הסום: "אך, איר יודען־געזינדל, מארש" (כנופית יהודים, מארש), והצעקות והצווחות של המוכים וילל הילדים ממלאים את כל החלל. הסוס רומס אנשים, דורך על ילדים, מרוצץ גולגלות (רוכב זה, הקצין פולטד, נזדמן לי להכירו אחר /כך). ושוב חולף יום במחזות־זוועה ובהגות קודרת. כלום לא מוטב לבלוע כאן, בבונקר, את מנת הציאנקלי, ולהשתחרר מסיוט היאוש נטול־המוצא? אולם אני מתגבר על עצמי ומסלק ממני והלאה את ההרהורים המרים. ברם, הנשימה קשה יותר ויותר באויר הדחוס של הבונקר, במחנק זה אף גפרור אינו דולק, אלא בסמוך לצנורות. רק בלילה אנו פותחים את הכניסה אל הדירה למעלה, כדי לנשום מעט אויר צח. גם מלאי המים אזל. בחשכת הלילה מביאה רעייתי דלי מי־גשמים. ואנו מרווים צמאוגנו, אחרי כן היא מביאה דלי שני ליום המחר. הנאצים ניתקו את זרם המים לגיטאות וטוב, לפחות, שירד גשם. אולם מה יהיה להבא? גם בלילה השני והשלישי לא פסקו יריות רובים ומכונות־יריה, ולעתים גם התפוצצויות דינמיט. בטוח הייתי, שבלילות מוציאים להורג את היהודים הנתפסים בבונק־ רים, ואולי הם מחסלים את הגיטו שלנו כליל ומוחקים אותו מעל פני האדמה דוגמת גיטו וארשה? רק אחר כך נזדמנה לי האפשרות לראות את אשר עוללו הגרמנים. הם השתמשו, בין היתר, גם במין רעשן שהשמיע קולות־יריה, להטלת אימה...
איבדנו את חשבון הזמן. כאן, בבונקר, נמשך לילה אפל אחד ללא הפסקה. נשימתנו בקושי. מנת המים אזלה. וכן גם הלחם. החלטנו, לכן, לצאת מהבונקר ויהי מה, ממילא אין להחזיק בו מעמד יותר. אולי נצליח לפרח בלילה דרך אל גיטו סוסנוביץ, אולי עוד נמצא שם יהודים? אנו חוזרים ועולים לדירתנו, וברגע ראשון אין אנו רואים דבר, שפע האור מסנוור את עינינו. ואחר כך — משתרעת לעינינו תמונת־אימים, פוגרום: לבנים, חלקי - 343 -