בגשם, התמונה הנודעת "ילד עם חתול", מעשה ידיו להתפאר של האמן היהודי המפורסם מ. אפלבוים, אשר פירסטנברג, מעשירי בנדין, קנה אותם בשעתו בסך חמשת אלפים זהוב. ושעונים למיניהם וסוגיהם, שעונים ישנים עשויים נחושת קלל שידי סבא כוונו אותם. שעת אחד כזה, חפץ ישן ויקר, מצופה אמייל ומחוגיו עשויים מחושת קלל, תלינו בחדר־האוכל אשר במחנה. בכל רביע שעה נפתח פשפש קטן בחלקו העליון וקוקיה שיצאה מתוכו הכריזה על השעה. חייל גרמני שיכור קבע לעצמו את הקוקיה כמטרודקליעה ו״חיסל" את השעון... קיצורו של דבר: רכוש של דורות, של עמל וחריצות של המונות יהודים, מוטל היה לפנינו בהריסותיו, מוכן להעברה לבירת־ השודדים, לברלין. הכל היה ממוין, משל לתערוכה, ולכל מחלקה קבע מנהל המחנה היהודי כאחראי לצורה האסטטית הנאה, למען תשא חן בעיני הקצינים או הפקידים הגבוהים, שהגיעו לכאן כדי להתפעל מהשפע ולקנות בפרוטות כל מיני חפצים מהרכוש השדוד. המוסד האחרון לילדים שגורש לאושוויץ די לעצטע קינדער״היים וואס די דייטשן האבן פארשלעפט קיין אושוויץ

אפם, דבר אחד לא תפסו גרמנים רמי־מעלה אלה ולא השלימו עמו: שום מערכת־כלים לא היתה מושלמת, תמיד חסר החלק האחד או האחר, וכל החיפושים — ואף הפרסים שהובטחו — לא הועילו. ״מה משונה הוא עם זה״ — רטנו. הנה נזדמנה לו לאחד השודדים מערכת כלים יפאנית יקרת־ערך, אולם אוי לאותה צרה — הכד חסר מכסה, הכלי להחזקת הסוכר קצוץ אזניים, וכדומה. לאין מספר היו כאן "בעלי המום", והגרמנים גדפו וחרפו והתמרמרו. מנורות החשמל, למשל, שהיו בכל בית ובית, הגיעו למקום הריכוז רק במספר מוגבל, ואף אלה רובן שרופות. והוא הדין בנעלים. עשרה יהודים טרחו שבועות שלמים במיון, אולם רק בקושי צירפו זוגות מועטים שלמים. הגרמני לורנץ, שניצח על מלאכה זו, קילל וגידף, החליף את העובדים, אולם העלה חרס. ולא עלה כלל על דעתם של הגרמנים, שהיו כה שקועים בתאוות הביזה, שלא יד המקרה בדבר, אלא פרי חבלה מאורגנת. כאשר היינו מביאים להם מעט קפה, או תה — שאי אפשר היה להשיגם בדרך כלל — היו מתמלאים שמחה ומסיחים דעתם מאתנו. ואנו לא החמצנו שום הזדמנות להשחית ולקלקל ככל שהשיגה ידינו, כי מאד מאד ציערה אותנו העובדה, שלאחר הטבח הגדול הם עוד באים לרשת אותנו. *

ביום הכפורים פנינו ללורנץ, מנהל העבודה במחנה, שישחרר אותנו מהעבודה באותו יום. לאחר שידולים רבים הסכים בקושי שנעבוד עד שעה שתים עשרה בצהרים. אחרי העבודה עמדו יהודים להתפלל בצבור, תפלתם זו של יהודים נואשים אלה — כיצד אתארת ד והיו במחנה יהודים אחדים שהכריזו, כי בעד כל הון שבעולם לא יעבדו ביום הכפורים, ואנו הסתרנום מעיני מפקד המחנה. בזה יסופר על אחד מהם, פינצ׳ה, בנו של משה שט י י * א ר, חבר הסתדרות ״צעירי אגודת ישראל״ בבנדין. בשנים 1941/42 גורש למחנה־עבודה בשלזיה העילית יחד עם נטע גוטר, מנהל החדר "יסוד התורה" ; הוא התפרנס מלחם צר ומים לחץ ולא רצה להתגאל בפת בגנם. קשה לתאר כיצד החזיק מעמד. בבואו לחופשה שוחרר, בהשתדלותו של מארין, מהגיוס לעבודת־הכפיה. חודש לאחר הגירוש תפסוהו חיילים גרמנים בגיטו כשיצא מהבונקר לחפש מים. הוא לא גילה את מקום המחבוא, ולאחר שעונה קשה הצביע על בונקר אחר. במקום־המחבוא שלו נשארו אשתו וילדיו והוא המשיר לדאוג לצרכי קיומם. כעבור זמן נאלצו לעזוב את הבונקר לרגל עבודת־הנקוי והפנוי באותו בית, ואז הסתרנו אותם על עלית־גג בתוך המחנה ; הוא עצמו היה במחנה. מטעמי כשרות לא היה סועד עמנו, אלא מתקין לעצמו ארוחות. הוא היה היחיד שלא הודה במשמעת המחנה ולא קיימה. בשעת מיפקד־הבוקר היה עסוק בתפילה. וקרה פעם שהתייצבנו בתור לאחר ארוחת הצהרים מוכנים לחזור לעבודה, והוא איננו. אחרי חיפושים רבים מצאנו אותו בעלית־גג, יושב בתוך סוכה שבנה לעצמו (הימים ימי חג הסוכות היו) וקורא בקול אושפיזין.. . ומטעם זה גם נכשל ועמד להשלח לאושביאנצ׳ים. עלה בידינו להמתיק את גזר דינו, והוא נענש בשבעת ימי מאסר במרתף אפל וקר, מזונו לחם ומים. דומה שלא נצטער הרבה, וכל שבעת ימי מאסרו קרא פרקי תהלים בקול וגלגל הלצות על חשבון מפקד המחנה.. .