אדיה לי1 ד / אשר לא יישכח... מחמת קוצר היריעה לא היה בידי, לצערי, לעמוד בהרחבה על פעלם ולהבליט את מקומם של עשרות ומאות החברים והחברות שעמדו במאבק נגד הנאצים ועוזריהם. ובמיוחד את החברים שבאו אלינו מרחוק לעורר ולהדריך ושימשו לנו דוגמה בעוז נפשם וגודל רוחם, ובכללם מרדכי אגילביץ. אליעזר גלר, מארק מולמן, אהרן מנצר והחברות טושה ורבקה גלנץ. א. פגישה ראשונה עם הנאצים תהימים ההם זכור אזכור תמיד. היה סתיו מופלא של שנת 1939 1% בפולין. המשכנו בחיי יום יום, אחוזי חרדה ודאגה למצב היהודים ולעתידם. מדיניותם העויינת של שלטונות פולין דכדכה. עד כי רבים סבורים היו, שאד זעזוע חיצוני עשוי לשנות את המצב. תמורה בלתי־צפויה. ניחש הלב ולא ידע מה ניחש, ובפתע... אותו!ליל שבת, יום או יומיים לאחר הכרזת גיוס כללי, הודיע הראדיו על ישיבת הסיים, בה נאמו נציגי המפלגות וביניהם הציר היהודי שוארצבארט, ולבסוף נמסרה הודעה מדהימה, מרעישה, שואסטארפלאטה מתגוננת...

אימת המלחמה פשטה, אלא שאיש לא ידע באורח ברור מה מתרחש. אף־על־פי־כן, כבר למחרתו, בשבת, התחילה בריחת המונים משלזיה מזרחה — למרכז פולין. בלי לשבת עוד הייתי על המשמר, בעמדת הג״א, בשבת עוד לא עלתה בדעתי מחשבת הבריחה, ואולם ביום א׳ יצאתי את בנדין — ומגמת פני מזרחה — עם זרם הפליטים. לא, לא מנוסה של יאוש, אלא בריחה עד יעבור זעם... רבים האמינו, רצו להאמין, כי גם אם פרצה המלחמה והצבא הנאצי פלש לפולין, סופו שהצבא הפולני יעמוד בשער ויילחם, ובעזרת בעלי בריתו יביס את הגרמנים... הן האוירה בפולין רוויה היתה צבאיות לאומנית מנופחת, מתרברבת, ומאידך לא האמינו בכוחם 1של הגרמנים — ובכושר עמידתם הצבאית והכלכלית... אולם, הענינים התרחשו במהירות הבזק, ובזמן שידור הראדי ו הפולני ממש כבר נעו טורי הממוכנים של האויב באין מפריע על אדמת פולין...

ובדרך — אוירוני הגרמנים מנמיכים טוס, קוצרים באנשים במכונות יריה, מגובה נמוך, ואין מגן. נתכוונתי, אמנם, להגיע לקאלץ, מקום הימצאם של הורי אז, אולם העיירה יאנדז׳איוב, שדרכה היה עלי לעבור בדרך לקאלץ כבר היתה כבושה בידי הגרמנים שהגיעו אליה מן העורף. חזרתי, איפוא, דרך וודז׳סלב וקשונז׳ וילקי ובדרך לא דרך הגעתי לעיירה פינצ׳וב, וכאן היתה, פגישתי הראשונה, פנים אל פנים, עם הצבא הנאצי. ביום ה׳ בבוקר נשמעו יריות חזקות. ירדנו למרתף. אימה, בהלה, יריות, צעקה, המולה, זרם בלתי־פוסק של צבא ממוכן, ופקודות: לצאת! הידיים למעלה! לצאת! וקרבנות ראשונים... התחלנו לצאת מד,מרתפים... בכניסה לשוק העיירה פלטו טנקים כבדים אש לכל הצדדים. החיילים ירו בבתים ובאלה שיצאו מהם. עברתי בריצה את הכיכר, והספקתי לראות עשרות נופלים בכדורי הנאצים. מהכיכר כיוונו זרם אנשים אחד לכנסיה הנוצרית, והשני לבית המדרש היהודי. הייתי עם הפלג הראשון של האוכלוסיה, כולנו על הברכים, הידיים מורמות מעלה, לפנינו הכומר והרב רפפורט — ועל כולם משמר גרמני מזויין, שהיה מתחלף כפעם בפעם. אלפים - 347

אחוזי שתיקה ואימה, חסרי מגן, מוקפי חומה ומשמר. אדישים, חוששים להפר פקודה, מופקרים לחלוטין, צפויים למוות. ויחידות הצבא הגרמני זורמות בלא הפסק מזרחה... את הכומר שיחררו, ואנו המשכנו בישיבה על הברכים, בחח, על הקרקע (אחר כך הותר לשבת), יום ולילה, בלי מזון... ובסמוך עולה באש העיירה כולה. הגרמנים הציתוה מעברים ולא נותר בית. רבים שהיו במחבואים ובמרתפים, ולא צייתו לפקודה לצאת, נשרפו חיים — האוויר ספוג היה ריח גופות חרוכות... ומולנו, על עמודים, תלו הגרמנים חולצותיהם השחורות של חיילים־טאנקיסטים אחדים שלהם שנהרגו (אפשר בהתנגשות ראשונה עם פלישתם) — כאות שכולנו נושאים באחריות. אותה שעה הרהרתי: אבדנו! ולא משום שאני עצמי הייתי אז בסכנה, אלא משום שנתברר לי, שאין כוח שיעמוד מול הפולש. נתפוגגה אחרית האמונה, שיימצא כוח שיילחם בגרמנים ויביס אותם. ונתברר לי, שאנו חסרי־אונים, וצפויים לצרות ופורעניות, אף שאיש לא העלה כלל על הדעת את אשר נתרחש אחר כך... תחילה נתנו לצאת מההסגר לפולנים מאנשי המקום; לפנות ערב הכריזו, שפליטי שלזיה יכולים לחזור הביתה. ואשר ליהודים — רק למחרת הבחינו, שהמשמר נעלם בפתע... התחלנו קמים על רגלינו ולצאת לרחוב. רק עתה פרצה יללה ובכי קורע לבבות. יהודי פינצ׳וב ראו מה עולל להם האויב — בתיהם וכל אשר להם היה למאכלת אש. ועתה לא נותר להם אלא ליטול את מקל הנדודים...

בבואי לפינצ׳וב, כאמור, כדי למצוא מחסה זמני עד יעבור זעם, פגשתי שם במקרה את אחי עם בנו. יחד שכרנו חדר אצל אשה, שבעלה ברח והיא התגוררה אצל הוריה. שילמנו שכר דירה לחודש מראש; הן כסבורים היינו, שקו החזית יתייצב, המלחמה לא תאריך ימים, ונחזור לביתנו. והנה, באה הפגישה הנוראה בדם ואש ותמרות עשן, באימתה, בעצמת הכוח הגרמני המשוריין, המהיר, הכובש, המדהים, בשפע הנשק, הצעקות והפקודות — והיממה. וגם הפולנים שכינו עצמם "פולקסדויטשה" שורצים בדרכים ויורים בפליטים. החלטנו לחזור הביתה, לבנדין. על פני דרכים מסוכנות, גשרים שרופים. שכרנו עגלה, וליתר בטחון צירפנו אלינו גויים. עיירות היהודים בדרך שדודות, שרופות, בסלאבקו ב ערכו הגרמנים טבח ביהודים, יחד עם הפולנים, והטילו גופותיהם לנחל. ואם חזרנו לאחר יומיים נסיעה בשלום לבנדין, הרי רק משום שנסענו בשבילי צדדיים. לפנות ערב חזרנו. והעיר, שתמיד המתה חיים ותנועה — כמתה. פה ושם אדם חומק כצל לביתו. עוד מעט ייכנס לתקפו העוצר — ודומיה תעטוף את בנדין היהודית, וחרדה לבאות. בבית לא מצאתי איש. ההורים היו בקאלץ, ויתר בני המשפחה עוד לא הספיקו לחזור. רק המשרתת הפולנית, שעבדה במשך שנים בביתנו, שמרה על הבית, דאגה לכל מחסורנו, עמדה בתורים להשיג מיצרכים, הביאה תפוחי־אדמה מהכפר...