אמנם רבים מתושבי בנדין נמלטו ולא חזרו * אמנם הגיעו בשורות איוב מהסביבה, — אולם, הלא המדינות האדירות — אנגליה ואמריקה — ודאי יצאו עוד מעט למלחמה ויכו בפולש... על כן, יש להחזיק מעמד, להסתגל ככל האפשר, לבלות את האויב... אמנם, כבר נתנסינו באימים ובזוועות, אולם איש לא פילל ולא שיער את הצפוי. ועל אדמת פולין, שרוותה דם, עמד סתיו מופלא, חם, שלא כרגיל. סתיו, שבו התחילה חרדת הגיהינום. פגישת הדמים הראשונה עם בכור הצוררים... ב. וכך התחילה הפעולה בנוער ושוב הנני בבנדין, עיר הולדתי, אבל בגדים אחרת, שונה מכפי שידעתיה כל חיי, לפי שזה השבוע השני נתונה היא במלתעותיה של החיה הנאצית הטורפנית. דומה, דכאון ודכדוך שוררים בה, נדמו הרעש והחדווה שפיכו בה תדיר, המולת חיי המסחר וקולות הנעורים. אלפים רבים עזבו את העיר, אלפים שוב לא יחזרו אליה, נותרו הורים זקנים, אלמנות ויתומים רבים, שנשבר מטה לחמם. דממה ברחובות. דאגה. החנויות פתוחות עדיין, אך מעטים הקונים. והגרמנים שודדים, כמובן. ואין בטחון בחיים. לא אחת — רצח יהודי לאור היום. יושבים, איפוא, בבתים, אולם גם כאן הרגשה מרה של דכדוך ויאוש. חיי יהודים הפקר. בחוץ — התעללות, מכות, עבודת־כפייה, ובבית — חרדה, הן כל רגע עלולים לנשל אותך גם מהדירה ולשדוד רכושך.

בוקר בוקר מזדנבים תורים ארוכים ללחם ולמזון. תורים לחוד לפולנים ולחוד ליהודים; גרמנים ופולקסדויטשה — ללא תור; ויהודים אחרונים בתור. לעתים חוזרים הם אחר עמידת שעות בידיים ריקות. גזירות ונגישות והשפלות למיניהן. ואך שירות השידור הבריטי מבשר את מפלת הנאצים, ורווחות שמועות על הצטרפות אמריקה למלחמה. נתמוטטו גם חיי הצבור, שבנדין נתברכה בהם. מהסתדרויות הנוער הפעילות וההומות נעורים וחדוות ותקוות, לא שרד זכר. המועדונים נתפסו על ידי מחוסרי־בית והנשרפים. ואלה מהפעילים שנותרו — טרודים ומדוכדכים. בתנאים אלה החלטתי להיחלץ לחידוש חיי הציבור, במידת האפשר, ולהפעלת הכוחות שנותרו, כפי שמחייבת השעה הגורלית. לצורך כך קיימתי פגישה עם שלמק צימרמן, שיחה ששימשה נקודת־מוצא לכל ההתרחשויות בחיי הנוער בבנדין בשנות השואה. בשיחה זו העליתי תכנית על המשך שלשלת הזהב של פעולת הנוער במחתרת. הוא היה חניך ב״גורדוניה", מסור ומחונן כשרון, ובפרח המלחמה היה ראש הקן המקומי. פגישה זו נחרתה עמוק בזכרוני, לפי שהיא חתכה בגורל תנועות הנוער בבנדין וסביבתה בתקופה הרודגורל זו. אותו לילה לנתי בביתו, כי שעת העוצר הגיעה — ושיחתנו לא תמה.

תחילה היסס. עוד מעט תסתיים המלחמה — טען — ונוכל להמשיך פעולתנו, מבלי לסכן את עצמנו, את הנוער עצמו ואת ההורים, שספק אם מי מהם יסכים להקצות דירה לצורך הפעולה במחתרת, ואם גם יסכים, הסכנה שהשכנים או היודנראט יגלו את הדבר, בעינה עומדת. ומנין יבואו מדריכים לפעולה? והנוער עצמו, כל שיש ודאות שייענה לקריאתנו לשאת בעול התנועה בתנאי רעב וטרור? שיחתנו מלווה היתה שאלות וספקות, השתדלתי לעורר רושם, שאני מניח בידו את ההכרעה, שהוא קובע בדרכו ובעניין כבד־המשקל. לאחר כמה שעות של בירור מלווה לבטים פנימיים נוקבים וחשבון נפש, סוכם בינינו, שאסור להגיח את הנוער בעזובתו. נתברר לנו, שאם נפנה לנוער, עתיד הוא להיענות, ואדרבא, הסודיות ותנאי המחתרת אך יגבירו זיקתו וכוח־המשיכה של הפעולה. סכנות? ודאי שקיימות, גם בלאו הכי אורבות סכנות על כל צעד ושעל. ואשר ליודנראט, הרי יחסנו אליו ברור, ואם יהיה הנוער מאורגן וחזק יתחשבו בו וגם תהא לו השפעה. הן גם היום עומדים אנו במערכה עמו, מחלצים לא אחת מצפרניו את חברינו. בסיכומו של דבר, החלטנו, איפוא, לכנס במשך שבוע ימים את החברים ולהתחיל בפעולה. אחרי אכילת לחם צר — שכבנו לישון. אותו לילה לא עצמתי עין. נלבטתי בספקות. האם צדקתי בתכנית הנועזת, או, אולי, הצדק עם האחרים, שמוטב לתמוך ביודנראט? ומי נתן לי את הרשות לסכן את הנוער בפעולת מחתרת, שתוצאותיה מוטלות בספק?

ליל הנדודים תם, וההרגשה שלחשה בלבי, שאסור להשלים עם המצב, עם אין־האונים וההפקר, שיש להתארגן, לפעול, להלחם — גברה בי על כל הספקות והחששות. שלמק צימרמן הכין את הפגישה, שבה שוב לא עמדה לדיון השאלה עצמה על הצורך בהתארגנות הנוער, אלא הדרכים כיצד להוציא את הדבר לפועל. ההצעה הראשונה היתה — לארגן קבוצות נוער, בנות 3—5 כל אחת, בגיל בית ספר עממי, ולהמשיך עמם הלימודים שנפסקו. רצוי שהשעורים יהיו יום־יום, אולם בלחץ המצב — לפי התנאים ומספר המדריכים אשר לרשותנו. אם תתגלה קבוצה אחת — הרי שפעולתה על אחריותה ודעת עצמה, ולא תסכן את שאר הקבוצות. והנה, נתברר בפגישה, שהצעה זו שהועלתה נראתה בעיני הנוכחים כתכנית מינימלית, והכול לא הסתפקו בה וביקשו להרחיבה. כן סוכם להביא את דבר תכנית הפעולה לידיעת שאר התנועות ולהפעילן. למותר להוסיף, שרוח חדשה ותוכן חדש העניק לנו סיכום זה בימים הקודרים, המאוימים ההם. בעקבות הפגישה הנ״ל וסיכומה הוקמה, סוף סוף, אחר ויכוחים ופגישות בקבוצת בורוכוב — "ברית החלוצים". מטרתה היתה: הושטת עזרה לנוער בשעת חירום זו, חינוך לקראת הימים הבאים, הקמת קשר עם מרכז החלוץ בוארשה והסניפים הקרובים, מלחמה ומאבק ביודנראט.

לא יצא זמן רב וראינו תוצאות של ממש. הפעלנו, על אף התנאים החמורים. עשרות קבוצות קטנות של בני נוער. הפעולות התנהלו בדירות פרטיות. בין ההורים היו שהתנגדו, שחששו לסכנה, אך היו גם שראו את הפעולה בעין טובה, ושמחו שילדיהם עסוקים ולומדים תחת להמצא ברחוב הרוחש אימה וחרדה. עם זאת, היו רוב ההורים שקועים בצרותיהם ובמלחמת הקיום, ולא היה בידם לעמוד על חיי ילדיהם ובעיותיהם בשעה חמורה וטרופה זו. מובן, שגם בפעולה זו התנגשנו ביודנראט, שמן הנמנע היה שלא ייוודע לו דבר הפעולה. וכאן המקום לעמוד על ייסודו של היודנראט וטיבו. ג. כיצד קם ה״יודנראט״ אל אשר כבר פורסם בענין זה אוסיף: עם כניסת הגרמנים לבנדין הם הזמינו את חברי העיריה, כולל היהודים, ודרשו מהם להמשיך עבודתם, בשיתוף עם ראש העיר הגרמני. עם זאת הם קבעו את מקום מושבם בבית הספר על שם פירסטנברג. אחרי שבוע־שבועיים פקדו על הקמת נציגות נפרדת ליהודים. שני - 348 -