לנו בטיחו ח — וישו ב סירינו. הירוש ה לשלו ח חל ק מחבר ל ז?ח1וו 7 ב״פארארבייטר" (מנהל י עבודה) למחנו ת — ל א ירדד. מסד ר היום. ויש שתפס ו חברי ם מהחוו ה וביקש ו לגרשם, כד י להוכי ח לנו. שאי ן מתחשבים בנו. ע ד כמ ה שיכולנ ו — חילצנ ו אותם. ידענ ו ג ם לנצ ל הניגודים והתחרו ת הפנימי ת בי ן חבר י היודנראט. לעול ם ל א ויתרנו. ונראה שה ם רחש ו לנ ו דר ך ארץ, שכ ן אחר ת אי ן להבין, מדו ע ל א מיצו אתנ ו א ת הדין... ע ל א ף המצ ב המלחמת י המתמי ד בינינו. פרק מיוח ד קוב ע לעצמ ו גסיונ ו ש ל היודנרא ט להקי ם מעי ן "מרץ־יוגנט" — תנוע ת נוע ר יהודי ת לשיתוף־פעול ה עמו, נסיו ן שנכשל לחלוטין. פעיל י הנוע ר הוזמנ ו לפגיש ה ע ם מרין, שהרצ ה באזגיהם ע ל דר ך הנוע ר ויעוד ו — לסיי ע ביד י היודנרא ט בביצו ע מדיניותו. בזכות ו — טע ן י — קיי ם הישו ב היהוד י בבנדין. כ ן פיזר הבטחות, שידא ג להור י הצעירי ם וכר. וכא ן על י לציין, שכ ל חוגי הנוע ר בל י יוצ א מ ן הכלל, דח ו א ת ההצעה, והיתד . בדחיי ה זו, בתנאי ם ששרר ו אז, משו ם העז ה ואומץ־לב. מרי ן ניס ה אח ר כ ך לייסד מחלק ת נוע ר לי ד היודנראט, בראשות ו ש ל אח ד ב ו ז ׳ י - ק ובם ק י, אול ם ל א הצלי ח להקי ם שו ם חו ג נוע ר מאורגן. עמדה החוו ה במערכ ה בלתי־פוסק ת ע ל קיומה, והית ה מרכז ־

חיים לנוער היהודי (גם הלא־מאורגן), בתקופה האפילה והחמורה, אולם לא היתה מנותקת מהמתרחש בעיר, מחיי יהודי הגיטו. אירע, שחברי החווה אף התערבו באופן פעיל, כדי לחלץ יהודים מגירוש. וכאשר הוקם הגיטו, ואי אפשר היה להיכנס ולצאת בלי רשיונות, כבר התרגלו הגרמנים לכך, שאנשי החווה באים ויוצאים — ולא הפריעו להם. בסוף 1942 מתחילה התפוררות החווה. התפתחות זו כרוכה היתד. כמובן, במצב הכללי בגיטו באותם הימים החמורים. הכל ראו בעין את הקץ הממשמש ובא.. . החברים איבדו את משפחותיהם ועזבו את החווה כדי לדאוג לנשארים. היו שעזבו את החווה כדי להסתדר בעבודה באחד ה״שופים" בתקווה ליתר בטחון חיים. לא מעטים נחטפו בזמן ביקורם בגיטו, נשלחו למחנות ואין ביכולתנו לעזור להם.. . בחווה עצמה המחסור נעשה אורח קבוע. היודנראט אף פעם לא שילם לחברי החווה שכר עבודה. בזמנים הטובים קיבלו חברי החווה תוספת קטנה למנות קצובות שקיבלו כל יהודי הגיטו. היה זה מעט מאד אבל במטבח משותף בתוספת גידולי החווה יכולנו לתת לחברים אוכל מספיק ואפילו טוב בהשוואה עם מצב התזונה בגיטו. החברים שעבדו בחריש או קציר קיבלו מנות מוגדלות. עכשיו החווה לא קיבלה אפילו את המנות הקצובות שהצטמצמו במשך הזמן. תהליך דומה פקד את הקיבוץ. לולא עזרתו הפרטיזנית של הח׳ צימרמן שעבד במחסן היודנראט היו חברי הקיבוץ והחווה מגיעים לרעב ממש.

בפברואר 1943 עברתי לגור בגיטו אב ל המשכתי לנהל את ענייני החווה ו״לקרב" עד שנעצרתי ב־21 באפריל 1943. באותו זמן היו בחווה כשלושים חברים־ות שנשארו שם עד לחיסול. ז. איך ניצלתי כיצד ניצלתי — פרשה לחוד היא, והיא משקפת את ההווי המאויים של הימים ההם. קשרינו עם חוץ־לארץ — וילנה, קושטא, שווייץ — קיימים היו מאז 1940 (מלבד הקשרים עם וארשה). המכתבים (גלויות) נכתבו גרמנית, בסגנון משפחתי, ברמזים. מאחר שחברי תנועה שונים התחילו מקבלים אגרות "משפחתיות" נתברר לנו, שזוהי דרך של

התקשחות בין אנשי התנועה בחנדל לבינלנו, הכלואים בין חומות בנדין. את התשובות מעבירים היינו באמצעות משרד הדואר של היודנראט, שהיה מצויד בחותמת משלו, או בדואר שמחוץ לגיטו — בעזרת פולנים מכרים. במשך הזמן נעשה הדבר קשה יותר ויותר. כל אחד ששלח מכתב לחוץ־לארץ מחויב היה לזהות את עצמו בדואר, ומעטים מבין הפולנים היו מוכנים לעשות זאת אפילו בעד תשלום גדול. בתשובותינו משתדלים היינו להודיע על המתרחש, כגון "גירוש ביקר אותנו..." "מות־צקי" התחתן עם אלפיים וכר. כבר ב־1940 כתב נתן שולב באחד המכתבים, שקרוביו רוצים לשלוח לנו מתנה ליום הולדת, והוא שואל מה מבוקשנו מדודה "צרטיפיקט־ קה", או אולי מדוד "דרכון"... חייכנו, לפי שלא האמנו אז באפשרות לצאת מפולין הכבושה; וגם כשחזר הכותב על השאלה — לא הגבנו. בכל התנאים שמרנו על הקשר והשתדלנו להודיע על המתרחש עד שהגיע לבנדין ד״ר נתן עקב*1942, ואישר את האפשרות של יציאה מפולין באמצעות דרכון־חוץ. לימים קיבל הוא עצמו במעטפה חתומה בחותמת הצנזור, תצלום של דרכונו.

עתה התחלנו לטפלים ביציאתו של ד״ר נתן ע ק. נטלתי דרכונו והובלתי כ״עצור" לסוסנוביץ (אחרת אי־אפשר היה לצאת את הגיטו), כדי לבוא בדברים עם האחראי לעניני המשטרה במרכז היודנראטים אהרן לוינשטיין, ולהתייעץ עמו. באופן כללי, מבלי נקיבת שם, שאלתי לגורלם של יהודים שלא נרשמו בשעתו לפי דרישת השלטונות, והם אזרחי חוץ, ומאידך, יודעים עליהם השלטונות הגרמניים וודאי רשומים שמותיהם ותעודותיהם בצנזורה. חששתי להזכיר את שמו של ע ק, כדי שלא לסכנו במקרה של תשובה שלילית. לוינשטיין הבטיח לברר את הדבר עם השלטונות ולהודיענו. ואכן, בפגישה השניה אמר שהתקשר עם המשטרה הגרמנית ושיש להפקיד את הדרכון בידי המשטרה הגרמנית, ועל בעליו לחכות עד שיבואו לעצורו ולהעבירו למחנה מיוחד לאזרחי־ חוץ. ואמנם, לימים באו שוטרי "משטרת הסדר" היהודית, הוליכו את ע ק שכבר נתנסה בצרות ובטלטולים רבים — ליודנראט, ומשם למחנה טיטמוניק בבואריה. כעבור זמן קיבלתי ממנו מכתבים בהם אישר שהגיע בשלום. היה זה מקרה ראשון של חילוץ יהודי מהגיטו (מלבד מקרי חליפין של אזרחי ארץ־ישראל בעצורים גרמנים).

אותה שעה נתעורר בנוער הויכוח הגורלי והנוקב על הדרך שיש לנהוג בה עתה, עם הסכנה הגוברת — אם להישאר עם הגיטו עד הסוף. או לחפש דרכי הצלה. פה ושם דובר גם על התקוממות והתנגדות בכוח לגירוש ולהשמדה. הנוער החליט (כל תנועה בנפרד) שיש להישאר עם היהודים עד תום. יותר מאוחר הוחלט לקבל דרכונים רק בשביל שני חברים מכל תנועה, כדי שהנותרים בחיים יוכלו לספר מה עלתה להם ליהודי בנדין. הידיעה על פרשת הדרכונים בכלל ויציאתו של ד״ר ע ק בפרט, עשתה רושם רב בגיטו. אלפי מכתבים נשלחו לשווייץ ובכולם תמונות ובקשה פחות או יותר מוסווה... המכתבים נשלחו בעיקר לד״ר זילברשטיין ושולב; את הכתובות השיגו בתשלום מעובדי הדואר. נוסף לנזכרים למעלה נשלחו מאות מכתבים לאנשים פרטיים, כגון א. שורצברג1), בוצ׳קו2) ואחרים. מחמת חומרת המצב, כתוצאה ממבול הפניות, דרש ממני ד״ר זילברשטיין להקים נציגות של המפלגות ("פאמיליען־ראט") שתטפל בעניני הדרכונים. אחרי התיעצויות הוחלט לא להקים ועד משותף 1) אלפרד שורצבוים, איש בנדין, שהצליח לצאת לשווייץ בהתחלה המלחמה. 2) הרב בוצ׳קו, מראשי אגודת ישראל בשוייץ. - 353