הזקנים באים. מאות אנשים. זהו המקום היחידי, שבו יכולים היהודים לשאוף אויר באין מפריע. בעבודה התרבותית היינו אנו, ה״שומרים", פעילים מאד. תסיסה רבה התססנו את הנוער. העלינו לפניו את חזוננו שלא היה ידוע עד־כה לנוער בזגלמביה. התחילה סערת ויכוחים על לאומיות וסוציאליזם, על השקפת השומר הצעיר. מה נאה היתה המסיבה שערכנו לרגל חג חנוכה. האולם של בית־היתומים היה מואר באור רב. לפני הכניסה עמדו "בני המדבר" הקטנים על המשמר, שמא יחדור איזה גרמני לבית. בקשיי קשיים השגנו מהקהילה את האולם והילדים שכחו כאן עולם ומלואו. אין מלחמה, אין גרמנים. מציגים מחזה שנכתב בידי הילדים עצמם: להיות בארץ ישראל, לעבוד את האדמה, לחיות כמו המכבים ולהלחם באויב... הקשיים בעבודתנו החינוכית בעיר רבים היו. איך יכולנו לערוך שיחות, כאשר הילדים רעבים, קפואים מקור, קרועים ובלואים. פנינו אל ועד הקהילה, שיתן לנו מעונות ואמצעים ואנו נייסד מטבחים זולים ומועדונים לילדים. ההצעה נשאה חן בעיני הועדה והקהילה ניגשה לביצוע הצעתנו. במשך זמן קצר קמו מועדונים לילדים המבוגרים, בתי־ילדים לתינוקות ובתי־מחסה לילדים בגיל 5—6. את הצעתנו קיבלו, אך את מדריכינו דחו. חששו להשפעתנו. אותו זמן בערך בא השליח הראשון מוארשה. היה זה אליעזר גלר מ״גורדוניה" . מה מאד שמחנו ±ו וכל־כך צמאים היינו לידיעות. כמעט כל הסתדרויות הנוער התרפקו עליו.
לאחר־מכן בא הטוסיה. באה בלי לדעת שום כתובת. הולכת היא ברחוב, מתבוננת באישים, בפנים, בלבוש — מחפשת "שומר". שמא תנחש, איזה "שומר". ואמנם ניחשה. ניגשה אל שושנה ושאלה אותה, שמא יודעת היא היכן תגור לאה פסחזון? שושנה מסתכלת בה בחשדנות, אך התנהגותה וקולה של הזרה נוסכים בה אמון. כן, יודעת אני, היא עונה, בואי ואראה לך. בדרך אל השכונה היהודית קרב אל שושנה "בן מדבר" קטן ואמר לה בלחש "חזק"!. טוסיה שמעה . ״את בהשומר הצעיר?״ — שאלה . ״כן״ — ענתה שושנה . פתאום ניצנץ בראשה : "טוסיה ! מוארשה!״ ״כן, אני טוסיה״ — ענתה בנחת . שושנה כמעט פרצה במחול באמצעו של הרחוב . והקן כמרקחה . השמועה עוברת מפה־לפה . טוסיה מתחילה מיד בעבודתה . כל רגע יקר . אין פנאי לאכול . אנו רצים מאסיפה לאסיפה . אנו מנצלים את שהותה של טוסיה ומכנסים את הצופים באולם ביודהיתומים . טוסיה מדברת , פתאום עובר רחש בין המנהלים. הגיעה ידיעה מועדת הקהילה . יש להפסיק מיד , כי המשטרה בעקבותינו . חבל על האסיפה שפוזרה , אך טוסיה מרגיעה : אין דבר , הפגישה תיחרת עוד יותר בזכרונם של הקטנים — השנאה לגרמנים תוגבר . ערכנו מפקד של כל קני הגליל . הננו אלף ומאתיים "שומרים" . גאים אנו . לפני המלחמה היינו אולי המחצית מהמספר הזה .
בנוכחות טוסיה התכנסה הפגישה בחווה. בפתיחה — הרצאה אידי- אולוגית קצרה. דין־וחשבון מן העבודה בחלקי פולין שונים. אחד הדברים העיקריים שהחלטנו עליו, היתד. עבודת ההשתלמות • יש להגביר את החינוך הלאומי. עלינו לקרב את ארץ־ישראל לנוער ולטפח את האהבה אליה ולהאמין בנצחונו של הטוב. כבר מזמן נסעו הצירים ואגו הבוגרים עדיין יושבים עם טוסיה. כמונו עייפה ויגעה מן העבודה הרבה, אך טוסיה שופעת אופטימיות. ״ניפגש עוד, ניפגש, — היא אומרת — בקיבוץ". משהו מרוחה נאצל גם עלינו והוקל לנו. אמונתה נסכה גם בנו. עזבה אותנו והבטיחה "להציץ" עוד אלינו. מכל הידיעות על מותם של אנשים הדהימה אותי ביותר הידיעה על מות טוסיה. הן עד־היום עומדת היא נגד עיני ממש, כפי שבאה לחווה בימים ההם: מחייכת, עליזה, שופעת מרץ, אומץ ואמונה בעתיד. באו גזירות חדשות, אחת רעה מחברתה. החמיר "הארבייטס־ איינזאץ" (הגיוס לעבודה). את כל אנשינו הכניסו לרשימה. התחלנו להילחם בועד הקהילה, חדלנו להיות בנים מקשיבים. המרינו את פיהם בגלוי. וכשהצליפו עלינו בשוט מחנה־העבודה, לא הלכו חברינו. הסתתרו ושבועות לא הציצו לביתם.
קרבננו הראשון היתה לאה פסחזון. לאה הלכה למחנה. כתבה משם מכתבים על המרק המימי, על מנת־הרעב של שלוש מאות גראם לחם ליום, על הכאת הנשים. אך זה לא הכאיב ביותר — כתבה. הרע הוא, שבין הנשים במחנה מצויות חסרות אופי, בוגדניות מחניפות לכל גרמני. לאה לא השלימה, היא קוממה בלי־הרף את הבחורות, עד שבשל המרד. יום אחד החליטו, כי בשתיים אחר חצות יערכו אסיפות בכל צריפי־השינה וכן עשו. בשתיים התעוררו כולם, העמידו משמרות ליד הדלתות והיתרו בבוגדות. אחת מאלה בצריפה של לאה, שמעה את האיום ופרצה בצחוק: ה״לאגרפירר" (מפקד המחנה) הוא ידידה הטוב, וממי תחשוש? אז ניגשה אליה אחת הבחורות וסטרה על לחיה, ואחר כך ניתכו עליה מכות בלי הפוגות. עד מהרה חזרו כולן למיטותיהן והשימו עצמן ישנות. למחרת ציפו הכל לתגובתה של הבוגדת המוכה, שלמדה לקח ונצרה לשונה. מאז נשתנו היחסים במחנה. רק מעטים ידעו, מה רב היה חלקה של לאה במיפנה זה. מן המחנה הוצאנו אותה כמעט בטיח. לא רצתה לצאת. טענה, שאסור לה להציל עצמה ולהשאיר את האחרים. הסבירה, כי היא נחוצה שם, אך גם אנו היינו זקוקים לה. לאה חזרה, אך אחרים נשלחו. נלחמנו על כל אחד. ידענו, שכל אחד מאתנו ממלא תפקיד חשוב במחנה, אך תפקידים חשובים מאלה חיכו להם בתנועה. בימים ההם בא אלינו יושב־ראש הקהילה וסיפר בהתלהבות,
כי הגרמנים מוכנים לאפשר לנו לייסד "קיבוצים". הוא הפליג בשבחם של הגרמנים, המבצעים את ה״פרודוקטיביזאציה" של הנוער היהודי. היו בינינו שנתפסו לדבר, ואולם הרוב התנגד. היה ויכוח מר במועצת החלת. דרשנו מרי, התנגדות, חבלה בכל התנאים. מחנה־העבודה הוא גזירה רעה, וכך יש להתייחס אליו. לא נלך ונמנע אחרים מלכת. בכל זאת הלכו, באונס וגם לא באונס. בינתיים הגיעו ידיעות מחרידות מהמחנות. האנשים לא רצו עוד להתנדב. הקהילה היתד, "במצוקה" והגיעה שעתה של ה״מילי- ציה היהודית", ששקדה להוציא את טרפה מהמרתפים ומעליות־הגג. כאשר נתמלאו המחנות בדלת־העם, הגיעה שעתם של בני השכבות האמידות, שעד־כה פדו עצמם בכסף. ב״שופ" של ראסנר לא נגעו בשום אדם. להיפך, לעתים קרובות היה דורש אנשים מן המחנות ומוסיף על עובדיו. בית־המלאכה שלו יצר בגדים בשביל ה״וורמאכט״. ב־50—100 עובדים התחיל והתפתח עד שלושת אלפים. ראסנר היה איש הגון, רבות עשה למען היהודים וידע בדיוק מה הוא עושה. ־361 -