-ו- בצר לנו זקוקים היינו למישהו מבחוץ, שיבוא אלינו ויעודדנו. ואז בא מרדכי אנילביץ. עלם גבה־קומח, צנום ותמיר. כוח־ נעורים ומרץ שפעו ממנו. הוא כבש את לבנו באמונתו הלוהטת בשליחותה הגדולה של התנועה. הרגשנו: הנה עומד לפנינו חבר, שלא יכזיב לעולם. את הדברים המורכבים ביותר הסביר בפשטות משכנעת והוא שיכנע. בואו של מרדכי הביא מהפכה בחיי הנוער במחוזנו. הוא סיפר על וילנה ושחיטותיה, מסר על פונאר, גילה את האמת על מחנות־ המוות ודיבר על ההכנות למרד פה ושם. הוא הצית מחדש את אבוקת התקוות בלבבות ונשא אלינו את בשורת ההתקוממות. תוכן חדש הוצק בחיינו: ההגנה. התחלנו לטפל ביסוד הארגון היהודי הלוחם בזגלמביה. התחלנו להוציא עיתון שהכיל ידיעות פוליטיות מפולין ומתוך לארץ. ליפא קמינץ מסוסנוביץ ישב יום יום אל הראדיו ורשם בדיקנות. ראינו חובה לא להניח להרדים את הציבור היהודי. הוכרחנו להפיץ בציבור את האמת המרה בכל עירומה — על הרצח ההמוני של העם היהודי. לאזני הקהילה הגיעו שמועות על אודות עבודתנו. מוניאק מארין התרעם. לא נעלם ממנו, כי את כל הסערה בנוער חוללו מרדכי אנילביץ והשומר הצעיר. הקהילה לא נמה לא ישנה. פחדנו נפל עליהם. הם החליטו ללמדנו בינה במעשים. אסרו את ליפאק מינץ ואת צבי דונסקי מראשי המנהלים של הקן בסוסנוביץ. מארין העיז להיכנס לתאו של צבי, בשליחות הגרמנים, ולהוציא ממנו ידיעות. בדברי חלקות בא:
— "גם אני ציוני, באתי להצילך". — ״אם אתה ציוני, אני אינני ציוני״ — ענה צבי וסטר על לחיו של מארין. חדשיים ישבו בבית־הסוהר. שלחו אותם בפקודה מיוחדת לאושוויץ. שם ניתלו. לפי מקור אחר הומת צבי דונסקי בבית ־ הסוהר וליפא ק לבדושולח לאושוויץ. לא התיאשנו. אנו ממשיכים בפעולותינו. בעתוננו ניהלנו מלחמה עד חרמה בקהילה ובמיליציה. היתד. גם פקודה חשאית לסלק את מארין. הציבור התחיל להרגיש את קיומנו. באו הימים הקשים. "אקציה" רודפת "אקציה". אלפים הלכו כצאן לטבח. המון כזה לא אורגן כהלכה יכול היה בידיים ריקות להכריע את הגרמנים המעטים שביצעו את ה״אקציה". עמדו צעירינו במגרש ונשכו אצבעותיהם מחימר. עצורה. נתגלו פניה האמיתיים של הקהילה. הוכח בעליל, שאינה אלא מכשיר עיוור בידי הגרמנים. על מארין אמרו, שהוא עצמו מופיע לעתים קרובות אצל הגרמנים בהצעות, כדי להקדים משאלו - תיהם. אתו יחד עבדה מזכירתו פאני צ׳ארנה, אשד. בעלת כשרונות היתה, אך לא ידעה רחם. שנים אלה השיגו מידי הגרמנים זמן רב הנחות רבות ליהודי זגלמביה, ועל כן נשארו עד לסוף, אולם גם תורה של בנדין הגיעה. חסר לנו נשק והחלטנו לשלוח את אדז׳ה פםחזון לוארשה. היא נפלל. בדרך עם "הסחורה" שהובילה, אך בכל זאת הספיקה לעשות בשבילנו הרבה. היא תיארה בוארשה את מצבנו ועל יסוד זה הבטיחו לשלוח לנו "סחורה" בקביעות.
אז בא אלינו אסטריד (זושה מילר) מוארשה והביאה לנו את ה״כלים" הראשונים. כאבנו מאד את אבדנה של אדז׳ה, שבמותה הביאה את בשורת הפעולה. שמחת ה״כלים" היתה רבה. התחילו האימונים. ברוך גאפטק ("דרור") היה המדריך. לאחר זמן נסעה חברתנו אינגה גלברד לוארשה, אך כל מה שהביאה היה מעט. יסדנו סדנה לייצור נשק נוסף. יש צורך ברימונים, בבקבוקים עם חומר מתלקח. סדנתנו התחילה לייצר רימונים מעולים. כן התקינו בחורנו מקלט־ראדיו. התחלנו לבנות בונקרים, ולא רק למעננו, אלא לכל היהודים. בחורינו הלכו מבית לבית והדריכו את הבנייה. ניסינו לשלוח חברים לפארטיזאנים, רק חלק קטן מהם הגיע למחוז־חפצם. נשארנו מעטים. בא הגירוש האחרון. כל הנשק שלנו היה מרוכז בבונקר של ברוך. את הבונקר גילו והנשק נלקח, אמנם במחיר חייהם של כמה וכמה גרמנים שהספקנו להפיל. אנשי החווה אף הם גורשו ברובם. רק מעטים נמלטו. תמו תולדות השומר הצעיר והתנועה החלוצית בבנדין. בלי בית ללא בית. לליא־גג — ?לסלי לאעךנו פך לא !דעני אי ואן יובילני ןזתל,י1 • ןיאנו אל פבר־סךם, עךר־זואן אגק־אן־ם י9?ל אעברים הקיפוני השוברים. יום ולול ך<יאו, עננו פת ומלם לא ?תנו, מאמו ?גז לך,אף. נער לסדנות נססב. !סירים קול גיהנום, יום ולולה לגרדום. אאו?ב מואץ מואץ את דמנו עד ?לי י!ץ. עד סתי נסבול ?לי־תם עניוי־מגיהנום? בא המות סמ?היל. אין גואל ואין מאיל...
תורגם ע״י אברהם לוינסון (חובר בידי אלמוני והושר בזמן הגירוש) - 362 -