וקרא למנהל לגשת אליו. גיליונות הרשימות מונחים לפניו על השולחן. בגיליונות הללו היו אצורים חיי האוכלוסייה היהודית שבמטרופולי. דרייאר הוציא מכיסו עפרון אדום, הושיטו ליד המנהל וציווהו לסמן את הצל אצל עשרים שמות של יהודים עשירים. סחרחורת תקפה את מוניאק ועיניו נטשטשו. הוא החזיק את העפרון בידו ותוך כדי כך הרגיש, כי מאכלת נתונה בידו, ועליו לחתוך את גזר־דינם של עשרים איש. עשרים השמות לבשו פתאום פנים של בני־אדם. לא בני־אדם זרים, אלא בני־אדם שהוא מכיר אותם. וצוארים להם, ועיניהם לפניהם. והעיניים מביטות אליו — עינים ידועות לו. העינים מביטות אליו מתוך זעקה אילמת — ואימה ופחד יאחזהו. הן מביטות אליו ואל המאכלת שבידו, ובעוד רגע יחתוך במאכלת את צוארם, ודם יזנק עליו ועל פניו, זרם דם, ישטוף אותו ואת ידיו. מה גדולה האימה!.. . הרשימות מונחות על השולחן. שורות השמות מרקדות לנגד עיניו. האותיות מתערבבות יחד, כמבקשות להחביא בתוכן את השמות ואת חייהם וצואריהם של בני־האדם. אינו יכול לקרוא — אינו יכול לקרוא בשום פנים! הוא מעביר את אצבעו על השורות, כמבקש לעצרן, שתהיינה מונחות במקומן, כדי שיוכל לקראן, אולם האותיות מקפצות ומרקדות מעל ידו, ואין לתפסן, כאילו היו עשויות כסף־חי. רע המעשה.
דומה, שפליציה הרגישה בזה. היא ניגשה אליו, ומבקשת לסייע בבדיקת השמות, ותוך כדי כך הוציאה את העפרון מידו של המנהל וסימנה במהירות את הצלבים, כשוחט ובודק מנוסה. — חובתי היא להפנות את תשומת־לבכם לסדר הגרמני... משמעת... דייקנות... ושמירת־סוד... העיקר: שמירת־סוד... וקם והלך. בבוקר קמה בהלה בעיר. הדודה ליזה השכימה ובאה במרוצה אל סאניה. פניה לא היו מפוייכים ועל ראשה מטפחת. היא פירשה כפיה וטפחה בידיה על צדיה, כתרנגולת שנשחטה, המטפחת בכנפיה: ילדים, אסון התחולל עלי! מלאכי־חבלה באו בלילה והוציאו את הדוד ממטתו, ילדים, שבר בא עלי!... סאניה לבשה במהירות מה שבא לידה, ולא ידעה בעצם, לאן תלך ובמה תוכל להושיע. גלוי וידוע היה לבני המשפחה, שסאניה היא בעלת מוח צלול ומיושב, ולפיכך היו רצים אליה לבקש עזרה בעת צרה. — סאנישי! חוסי עלי והושיעיני! לקחו ממך את דודך! ילדים! אסון בא עלי נ... סאניה אחזה בזרועה של הדודה ליזה וירדה עמה אל הרחוב. הדודה ליזה הניחה לה להוליך אותה, ומראיה בשעת ההליכה כמראה אבלה ראשית בלוית־המת, שמוליכים אותה אחרי הארון, והיא נכפפת לאחוריה, כעץ רך מפני רוח־סערה. ברחוב רצו ופירשו כיפהם הרבה בני־אדם אחרים, מהם ביללת־ מיוחסים, כדודה ליזה, ומהם בצער ומכאוב אילם. מרחוק ראתה סאניה את אירינה שאפראן רצה ובאה לקראתה, ובו ברגע הרגישה כאילו לבה נתפקע בקרבה, ככדור נפוח שנדקר במחט.
אירינה קרבה ובאה ושת יזרועותיה פתוחות. היא נפלה על צוארה של סאניה ושם, בין כתפה וחזה, התחילה לבכות מרה. עד־כה לא בכתה אירינה, אבל כיוון שחשה בכתפה של סאניה, פרצה בדמעות, כאילו הרגישה, שכאן מצאה מפלט ומחסה בעת צרה. סאניה עמדה תחתיה. צער כולם היה צערה. מה לעשות והיכן ללכת, ובמה להתחיל? לפנים היתה זריזה לפתור כל מיני חידות, ולא היה שום "רבוס", שהיא לא יכלה לו. בכל מצב מסובך שבחיים היה לה מפתח משלה לעצמה. היא ידעה, היכן לבקש את קצה של הפקעת המסובכה. וכך היתה מהלכת בעקבות החוט, שמצאה דרך המבוך של המצב ומגיעה תמיד אל הפתח, אל המוצא ואל אור היום. לפיכך זר היה לה רפיון ידים, וחולשה לא היתה לפי מידתה. אולם היום נטל אלוהים ממנה את שכלה, וגבורתה נסתלקה ממנה. שוב אינה יכולה למצוא את קצדדהחוט, שוב אין לה הביטחה בפתרון החידה. אין לה עוד מוצא אף מן המבוך של עצמה. יודעת היא גם יודעת, כי חטאה לנפשה ולקרוב אליה, כי עשתה מעשה פשע והפשע משרה עליה עצבות, והשרוי בעצבות שכינה מסתלקת ממנו...
ביאנקה, בת הבכירה של הדודה ליזה, אף היא באה במרוצה וניצבת לפני סאניה כאילו בידיים ריקות. ביאנקה היה לה מכר גרמני, מנהל של "בית־פקידות הנאמנות". היא רצה אליו כבר בהשכמת הבוקר. הלז הבטיח לה לעשות את הכל. ואמנם הלך להשתדל בבית־הפקידות של המשטרה, אלא שחזר משם בלא־ כלום: לצערו נמצא העניוז הזה בידיה של הגאסטאפו, ושם אינו יכול להועיל. אילו נמצא העניין ברשות המשטרה, או במשרדים אחרים, היה יכול להשיב את הדבר, אבל בגאסטאפו אינו יכול לעשות כלום. אמרו לו שהמנהל של ועד־הקהילה יש לאל ידו להושיע. אכן, הדבר תמוד. מאד... כיון שסאניד. שמעה כך, מיד נתברר לה העניין. היא הניחה את כולן ופנתה והלכה לועד־הקהילה. ליד השער של בית־הקהילה היתד. תלויה מודעה זו: "בעשר בבוקר תיערך אספה בחצר הבית של ועד־הקהילה. הכל נדרשים לבוא. המנהל ידבר". סאניה עלתה אל ביודהקהילה. שם נשתנו פני הדברים תכלית שינוי. ד,אוירה היתד, אחרת לגמרי, שונה מאשר לפנים. אפילו אל הפקיד הקטן שבקטנים אי־אפשר היה לגשת על נקלה. אנשים זרים ופנים זרים ישבו אחורי אשנבי־ ד,שירות ולא נזדרזו להשיב על שאלותיה. — "ויקם מלך חדש על מצרים, אשר לא ידע את יוסף"... .
סאניה הפנתה את פניה, והנה אחורי גבה עומד "הבחור" בשתי עיניו הקטנות, הליצניות. הוא שלח שלה על אוזנה את הפסוק, ומיד רץ ממנה והלאה וגליון נייר בידו, כדי לגמור, כנראה, עניין דחוף. ביציאתו מן האולם הרועש, כשהוא נדחק בתוך ההמץ הצפוף, הסב "הבחור" עוד פעם את ראשו אל סאניה וחיוך בעיניו, חיוך המביע חכמה ודרך־ארץ, רגש צער והוקרה לאותו אדם, ששמו סאניה שמידט. סאניה השיבה לו בחיוך נוגה, אילם, והרהרה בינה לבין עצמה: "יש שג? מרתו של אדם מחייכת".. . והנה עבר אחד מפקידי הקהילה, שהיה מכיר את סאניה. הוא אמר לה שלום והציע לה את עזרתו. מפיו נודע לה, שהמנהל איננו, ואף אילו היה, אי־אפשר להגיע אליו על־נקלה. צריך לדרוש תחילה אל המזכירים שלו, אחר־כך להמתין עד שתעבור השורה של בעלי־הבקשות, וככלות הכל מודיעים לך, שהמנהל נמצא אותה שעה אצל "השלטונות" לשם התיעצות. בעשר נתמלאה חצר בית־הקהילה המון אדם מפה אל פה. המנהל, מוניאק מאטרוז, דיבר מעל הגזוזטרה בחיתוך דיבורו המהיר ובקולו הנש? הדק: "שלושה ימים בזה אחר זה קראתיכם לבוא אלי, ואתם זלזלתם בי... אני מעמיד את חיי בסכנה למענכם, את חיי שלי ואת חיי בני משפחתי!.. . אני הולך למיתה למענכם!.. מחמת הזלזול, שזילזלתם בדברי!.. . הפעם גמרתי בלבי אחרת. הציבור היהודי אסור לו שיסבול, ואף לא יסבול, בגלל יחידים - 368 -