2. יהונתן ויסבורד (איש דגניה ב / נולד בב׳ בתשרי תרע״ב, נפל י״א בשבט תש״ח). 1 ■ מדתי כמוך רעים באותו יום מה בהתקבל הידיעה שנפל יהונתן. #*כיצד להשלים עם המחשבה, שאדם כה יקר ואשר עמו יחד עברתי יותר ממחצית חיי — נעקר בפתע? בנדין היתה עיר הולדתנו. עודנו נערים משחקים היינו ומקפצים ברחובות העיר, רוחצים בנהר העובר בה וטובלים באור קרני־השמש בימי התמוז החמים. פורקים מעל עצמנו עול תורה בימות הפגרה מהלימודים בבית־הספר "מזרחי" ראשית חינוכנו. הנה, עומד לעיני בית אביו, ר׳ פישל ויסבורד ז״ל. יהודי ירא שמים, יפה־תואר, זקנו הצהבהב מטופח, עינים מחייכות וטובות שופעות ידידות וטוב לב. וכמוהו אמו, פרלה, אשה נאה, נמוכת־קומה וספוגת חמימות אמהית. בית יהודי טוב, מרובה בנים ובנות, שנעים לשהות בצל קורתו. ההורים טרודים תמיד בחנות המכולת, אבל תמיד מצא אביו זמן להכניס אתך בשיחה ידידותית. ציוני טוב וגילה הבנה עמוקה לעניני נוער וברצון שלח את ילדיו ל״גורדוניה" ול״ויתקיניה". יהונתן עבד בחנות גדולה לחמרי בנין, והזמן שלאחר העבודה — קודש לתנועתו בה גדל והתחנך — "גורדוניה". ערבים ולילות ארוכים מבלים היינו בקן, והוא תמיד עירני ותוסס ורב כוחו בשירה בציבור. מרץ וכוח הרבה הקדיש להסתדרותו ורבים יוצאי ה המפוזרים בקבוצות וברחבי הארץ הזוכרים את יהונתן.
עוד פסיעה אחת ואנו נמצאים יחד בקבוצת ההכשרה בזאגנאנסק. תקופת זוהר בחיינו. כאן קם לראשונה הגרעין לקבוצת חברי "גורדוניה" הנמצאים כעת בדגניה ב / רבו הכשלונות בהכשרה והנסיונות, אבל בכולם עמדנו וחלומנו נתגשם. בכל אלה רב חלקו של יהונתן. וראה זה פלא: יהונתן העדין מתגלה אז כפועל טוב וחרוץ לשביעת רצונם של נותני העבודה. הגיעה השעה לעלות לארץ. יהונתן בין הראשונים. אנו עולים בתור תיירים־ספורטאים עם ה״מכביה" הראשונה. תנאי הנסיעה גרועים שבגרועים, אבל אנו מקבלים הכל באהבה. ראשית דרכנו בארץ בקבוצת חולדה. הקליטה לא היתה קלה ואנו, חמש הסנוניות הראשונות לקבוצתנו העומדת לקום בארץ, איננו מוצאים את מקומנו בחולדה. עוברת שנה ומגיעים ראשוני חברינו. אנו משתק־ עים ברחובות המושבה, בשכנות לקבוצת שילר. אנו, חמשת הראשונים, בעלי ותק של שנה אחת בארץ, מלמדים את החדשים מ״נסיוננו". העבודה במושבה רבה, אבל קשים חבלי הקליטה בה. בפרק זמן זה מתבלט יהונתן, מדריך בעבודה ומוצא תמיד את המלה הטובה ואת העצה הנכונה, מיישר הדורים ומגשר בץ חברים. לימים אנו מגיעים לעמק־הירדן, לדגניה ב׳. ויהונתן, כשתיל בריא ומטופח יפה, נקלט בקלות בתוכה. מוצא את מקומו מיד בכל תחומי החיים, מתגלה כאיש־משק חרוץ, אחראי ומבצע כל המוטל עליו באחריות רבה.
במלאכה עבד ולא הצליח. הנהג היה עגלון טוב, טרקטוריסט מצוין ומומחה ליישור קרקעות, עובד מסור ולבסוף: תחנתו האחרונה — הנהגות. עקב עבודתנו המשותפת בגהגות הייתי קרוב לו מאד בימיו האחרונים. זכורני, נסעתי עמו יחד לתל־אביב, ימים אחדים לאחר ההכרזה החגיגית של האדם. הרבינו לשוחח על המאורע רב־המשמעות הזה, והביע את תשוקתו העזה לזכות לראות בהתגשמות חזון מדינת ישראל, — אך לא זכה. עננים כבדים נערמים באופק. הערבים משלחים חציהם הראשו- נים בעובדי התחבורה, אך הנהג היהודי, ויהונתן בתוכם, אינו נרתע, ובסכנת נפשות הוא מסיע את התוצרת לערים הנצורות. באחד הימים פילח כדור אויב לבו ופתיל חייו נותק. נפגשתי אתך, יהונתן יקירי, לאחרונה בכביש החוצה את עמק- יזרעאל. נפנפנו זה לזה ידינו בברכת שלום ולא עלה על לבי, שזו הפעם האחרונה שאני רואה אותך. מדי אעלה לירושלים, שם, במרומי הר הקסטל, אקלוט הד אנחתך האחרונה. י. ל ו נ ד נ ר * ראובן אלבוי ם ןולד בכ״ב באלול תרצ״ג (1923) בבנדין. עלה לארץ עם הוריו # בילדותו. נתחנך בבית־הספר "תחכמוני" ברוח המסורת, והיה מתלמידיו המעולים, זכה לשבחים רבים מפי מוריו ומחנכיו, וסיים את בית הספר בתעודת־הצטיינות.
בתש״ח התנדב לעזרת הכוחות המגינים במסגרת הגדנ״ע, והוא נער בן 15, תלמיד הכיתה הששית בביה״ם התיכון העירוני־הדתי . פעילותו בגדנ״ע הוציאה אותו ממסלול הלימודים, אך עם ההרגעה חזר ללימוד בביתו, ותוך זמן קצר השלים לבדו לימודיו ועמד בבחינות הבגרות בהצטיינות . בגיל 18 שוב נקרא אל הדגל, והפעם לשרת סדיר בצבא הגנה לישראל . רוח ההתנדבות שדחפה אותו בגיל 15 לשורות הגדנ״ע, לא הרפתה ממנו כשנקרא לשרות חובה . מצא את מקומו בשורות יחידת סיירים מובחרת, שהיתה מורכבת מבחירי החיילים על בסיס התנדבות . גם ביחידה זו לא שקט על שמריו, ולאחר זמן 380 -