מיצר היה לחברי ו שעלו יחד עמי לארץ, ולא החזיקו מעמד וירדו כעבור זמן קצר לפולין, מבלי להתאמץ כמוהו להתערות באדמת המולדת, שכ ה אהבה, ועל־אף הקשיים שנתקלו בהם בראשית צעדיו לא קבל ולא התאונן. והוא לא זז מכאן, אף שאמו הפצירה בו והתחננה במכתביה אליו שיחזור הביתה, כיתר חבריו, לא שעה לתחנוניה, כי נחושה היתה החלטתו. ניבא לאם את העלול להתרחש לבנה. ואמנם, פעם בעת עבודתו אירעה לו תאונה: רגלו מעדה ונתקעה בי ו גלגלי הטרקטור. נלקח לבית החולים ונותח. רגלו נקטעה, ימים אחדים פירפר בין חיים למוות. לחבריו אמר בשעותיו האחרונות: "מוטב שאמות, כי אין אני רוצה להשאר בעל־מום כל ימי מיי וליפול למעמסה על אחרים." אכן, משאלתו ניתנה לו: ביום ג׳ באב, תרפ״ו, 1926, נרדם לנצח. ליגת כל חבריו שהכירו את שלאמ עק החביב, עדיין הנפש והטוב באדם, וטרם מלאו לו 22 שנה, וטעם חיים לא טעם. נקבר בבית־הקברות הישן בתל־אביב (רחוב טרומפלדור), ובביקורי הראשון בארץ, 1929, עליתי על קברו, ולבקשת הוריו חידשתי את המצבה וקישטתי ה בתמונתו הנתונה במסגרת ושמתי פרחים למראשותיו בשם רעיו הרבים ובני־משפחתו, שמהם שרד רק אחיו הצעיר באמריקה. אם כי למעלה מ* 30 שנה חלפו מאז, עדיין רואה אני את פניו המחייכות. תום לב וחביבות עמדו בעיניו הטובות, ולא אשכחן לעולם. מ. המפל -ו- שני חללי דגניה ב / יוצאי בנזין 1. צבי קוטנר

ןףי* אתארתי לעצמי מימי, שיעלה בגורלי לכתוב את פרשת 3 חייו. אנסה לדלות מנבכי העבר המשותף זכרונות, אשר ישקפו במידת־מה את דמותו היקרה. צבי נולד בכשאנוב, עיירה בגליציה המערבית. מלחמת העולם הראשונה גוזלת ממנו את אביו, והוא אז בן שש. אמו האלמנה נאבקה קשה על קיום שלושת ילדיה. כדי להקל עליה מחליט הסבא להעביר את צבי אל ביתו בבנדין ולחנכו אצלו. ומאז הייתי עמו תחת קורת גג אחת. וסבא מתייחם אליו כאל ילדו, ומשתדל בכל יכולתו למלא את חסרון אביו. כבר מילדותו התבלט כילד תקיף העומד על דעתו ועקשני במקצת. בבית־הספר מצטיין בלימודים, שקה וחריף שכל, ולא לחינם מציינים אותו המורים כ״ראש גליצאי". הדאגה לאמו ולאחיותיו מכריחה אותו לנטוש בהקדם את ספסל הלימודים ולהכנס בעול העבודה. עובד בפקידות ומתבלט כעובד מוכשר ומסור. הימים ההם ימי התעוררות רבה בתנועה החלוצית. ביתנו המשותף היה ספוג רוח ציונית, צבי הושפע ממנו ונגרף עם נוער גורדוניה, שהיתה אז רק בראשית צעדיה. מתמסר לקן בכל חום נעוריו. הימים — לעבודה, והערבים — לתנועה וללימודים. כבר אז מצטיין כמארגן ומחנד מעולה ומצליח לקשר אליו את חניכיו ולהדריכם. בהגיע תור ההגשמה היה הוא בין הראשונים ליציאה להכשרה, בה הוא משקע עצמו בלהט נעורים בתפקידים מרכזיים, ורואה ברכה בעמלו.

הגיע תורו לעלות לארץ. קשיי משפחה בדרכו, אבל בתבונתו הרבה גובר עליהם ומגיע לארץ ישראל. חיי הקבוצה ובעיותיה הרבות תופסים כל ישותו. אין שאלה הצופה על שטח חיינו, שלא תכה גלים בלבו. ולא לשוא מתחבב הוא על הכל והחברים רוחשים לו אמון. סמוך לפרוץ מלחמת העולם השניה נתבע על־ידי התנועה לצאת בשליחות להולנד. באמצע עבודתו פרצה המלחמה, וצבּי נתקע בין צפרני האויב. שש שנים תמימות היה בשבי הנאצים. הקשר עמו רופף. בכל מכתב המגיע אלינו, אחרי עברו צנזורה נאצית חמורה, אנו מרגישים בין השורות את החרדה הרבה לביתנו. מחנה השבויים נמצא לא הרחק ממקום מגורי משפחתו, ולעיניו ממש מתחוללת השואה האיומה, שירדה על העם ועל קרוביו. עלה בידיו להתראות בתוך המחנה עם אמו ואחיותיו. הפגישה החיה זעזעתהו, כי בטוח היה שלא יוסיף לראותן. בתום המלחמה הוא חוזר אלינו. מי מאתנו אינו זוכר את השמחה וההתרגשות הרבה שירדה על ביתנו? לכאורה נדמה היה, ששנות השבי ירחיקוהו מחיינו, ולפלא ממש היתה. כניסתו חזרה בעול תפקידי הקבוצה, כחבר לועדות שונות וכמדריך קבוצת נוער עולה. הגיעה שעת מבחן לעמנו בארץ. האויב מתנכל לעמק־הירדן ולדגניות. מול אויב חמוש במיטב הציוד עמדנו איתנים בציודנו הדל. יום אחד יצאה כיתת חברים, וצבּי בתוכם, כתגבורת למשלט צמח. יצאו בלי היסוסים, יצאו אך לא חזרו עוד, בנפלם מות גבורים בהגנה נואשת על הקוים הקדמיים בצמח.

גדולה האבידה. בזכותם וברוח ההקרבה שלהם ושלך, צבי מחמדי, בכללם, ממשיכים אנו חיינו ופעלנו. הוא היה הראשון מעשרות בני משפחתנו שהיה טעם במותו, כשם שהיה טעם לחייו. י. לונדנר * - 379 -