בן 31 היה במותו. חמש שנים בארץ־ישראל. עוד בבנדין הצטרף לשורות הסתדרות הנוער "פרייהייט" ולהחלוץ. עלה ב־1932 ונקלט במהרה. למד עברית על בוריה. עבד בקביעות במקצועו כנגר, נשא אשה, היה אב לשני ילדים, העלה לארץ את הוריו ולא היה קץ לאושרו. תמיד שפע שמחה ובדיחות־הדעת. אף כשפרצה מלחמת חבש — איטליה (1935/36) ושמי הישוב נתקדרו עננים ונתמעטה העבודה, — מהלך היה במצב רוח מרומם, בהיותו בטוח שהמשבר והאבטלה חלוף יחלופו ושוב תבקע שירת העבודה. באים המאורעות האחרונים. פלצות אחזתהו למראה החיים הנגדעים בידי בני־מדבר ותמרות העשן העולות משדות ישראל המוצתים. והוא אומר בלבו: "ארצי בסכנה, מקומי בחזית!" ומתנדב לשמירה. כאיש הגנה מובהק אץ לכל מקום תורפה וסכנה, מוכן לתת נפשו על כבוד עמו ומולדתו. לילות וימים עושה הוא בעמדות וחפירות באבו כביר, גן יבנה ובקרית שאול, בהדפו את התקפות הרוצחים האורבים לחיי היהודים ולרכוש. לא אחת משתוללת האש לידו, לא מעט חברים נפלו לידו, אבל המזל האיר לו פנים ומכל מערכה יצא בריא ושלם. רק המוות, שחיכה לו באם הדרכים, אספהו אליו. לווייתו היתה להפגנה. רבים הלכו אחרי ארונו. התנועה ברחובות, בהם צעדה תהלוכת האבל, נעצרה. זרים רבים נישאו בידי חבריו מהמשטרה, ידידיו ויוצאי־בנדין. העיר היהודית חלקה כבוד לבנה, שנפל קרבן על משמר ההגנה.
בבית הקברות הישן בתל־אביב, ליד קברי קדושים רבים, נכרה קבר חדש הטומן בחובו לעולם את משה׳ל שלגו. הלך מאתנו חבר יקר וקצרה לשוני להביע תנחומים למשפחתו השכולה. רק נחמה אחת בפי, ששני ילדיו היתומים הרכים יגדלו ויתחנכו ברוח אביהם, ראויים לאביהם שנפל על מזבח קידוש השם והארץ. זכרו יהיה שמור בלב כל אחד שהכירו מקרוב. * יהודה קליינר 1 יוצאי תנועות הנוער בבנדין הכירוהו היטב. האם אפשר היה לא להכירו, את יהודה הצנוע והשקט ו את צעדיו החברתיים הראשונים צעד לפני עשר שנים, בהצטרפו להסתדרות "השחר" בבנדין, שרבים הישגיה. צעיר היה, כמעט נער, כאשר נתפס לקסם הציונות. פשטותו, שתקנותו והתרחקותו מכל התנשאות, לא עוררו בנו בראשונה שום עניין מיוחד. ממלא היה בנאמנות כל שליחות המוטלת עליו ללא יומרות ודרישות. לאט לאט רכש את אהדתנו ואמוננו, ובמרוצת הזמן עמדנו על אופיו העדין. אחד מרבים שנתגלה באורח חייו, בעבודתו ובמותו. לא במעט קשיים ומעצורים נתקל על כל צעד ושעל, בהצטרפותו לתנועה הציונית ובעלייתו לארץ־ישראל, וביחוד מצד הוריו, אולם אהבתו לארץ כסופיו גברה והיא היתה למרכז מחשבותיו: הוא יפרח ימים ויבשות ויעלה, כי צר לו המקום בסביבתו. הוא מצטרף להסתדרות הנוער "ויתקיניה" שליד מפלגת התאח - דות ויוצא להכשרה. כעבור שנתיים הגיע לארץ חלומותיו. כשליח קבוצתו "במעלה" העומדת להווסד, פונה הוא בינתיים לקבוצת
קרית־ענבים וממלא תפקיד של שומר. יהודה שומר יהודה עם רובה על השכם — מי מאתנו רצה אי־פעם להאמין בכד... מקרית־ענבים שם פעמיו לחולדה, גם היא לא קבוצתו, כדי להתמחות בחקלאות. כאן נתחבב על כולם ונצמד למקום ולעבודה. הוא מרכז סביבו את חבריו, עולי "ויתקיניה", החולמים על ייסוד קבוצה עצמאית בפרדס־חנה. הוא הרוח החיה, היוזם והמתכנן, אולם את פרי עמלו לא ראה, לא קצר. היה זה ביום חמישי אחד, אחרי חג הסוכות. העבודה בשדה נגמרה והפועלים ממהרים הביתה. המכונה עם העובדים הותקפה. חברי הקבוצה קופצים ממנה ומחפשים מקום־מחסה, והמזויינים פותחים באש. הקרב נמשך רק רגעים מעטים בלבד, אולם התוצאות חמורות: שלושה חברים נפגעו ויהודה ביניהם. הערבים, בראותם את שללם הסתפקו בכך ומסתלקים, אולם שומרי חולדה דולקים אחריהם ומשלמים להם כגמולם. שני כדורים פגעו בחזהו ונקבו את גופו של יהודה, והוא נ&ל מת במקום, שותת דם. קצרים היו חייו: 24 שנה בסך הכל. בבית העלמין החדש, בחולדה הנבנית מחדש (היא נעזבה אחרי מאורעות 1929) נישאים שלושה תלים רעננים, שלושה קברים המדובבים אלינו: על אף הכל לא נעזוב את חולדה עוד, וקרוב יום הגאולה והפדות! האם עלי לבכות את יהודה, או לקנא בו, במותו למען ארצו ועמו, והרי־יהודה למרגלותיו וחולדה למראשותיו!
להוריו השכולים בבנדין ולרעיתו האלמנה, חברתנו רח ל (לבית פרלמוטר מרובנה) — מיטב תנחומיהם של כל אנשי עירנו בארץ, בהלקח מהם ומאתנו יהודה היקר. * שמואל דוד ורדי (רוזנצווייג) ור לכ״ט אב, תרפ״ב, עברו שלושה צעירים בדרך בין תל־אביב 1% ונר ה שאנן. מאחד הפרדסים פתחו עליהם באש, ושמואל דוד ורדי נהרג במקום. הכדור פגע במצחו. בן עשרים וחמש היה. עלה לפני שנתיים וחצי לארץ מבנדין. עבד ברוחמה, בבאר־טוביה, בכבישים: טבריה—צמח ועפולה—נצרת. לפני שלושה חדשים התחיל שומר בבאר־טוביה, ושם נאסר בקשר עם ענין הערבים שעלו על השדות וגורשו על ידו. שבעה שבועות ישב במאסר, ולפני כמה ימים יצא זכאי במשפט. בימים האחרונים הצטרף ל״חבורת עבודה״ ביפו, והיום, כ״ט אב, היה עליו להתחיל בעבודה, אולם המוות הקדימהו. (הפועל הצעיר, 36—35, תרפ״ב, 1922). * שלמה רמבישבסקי ■■*בר לספסל ב״חדר״ ובגימנסיה שנטשה באמצע לימודיו כדי 1 1 לעלות לארץ (1924) כחניך "השומר" והחלוץ. השתלב מיד בחיי הארץ ונקלט יפה בעבודה, א ם כ י לא היה רגיל בה בבית אביו, ר' בעריש ז״ל, מאמידי העיר ונכבדיה. למד מכונאות ועבד כטרק־ טוריסט. - 378 -