ט. נפש לנופלים על הגנת הארץ במאורעות הדמים בארץ־ישראל, 36—1939, נפלו ארבעה מיוצאי בנדין. להלן קטעים שפירסם אז מרדכי המפל לזכרם ב״זאגלעמביער צייטונג". יחזקאל מונצ׳יק ן■ יום א / כ״א אייר תרצ״ח, ב־3 אחה״צ, שוב הומטרה אש קטלנית על חניתה העלית מכל הצדדים. יחזקאל מונצ׳יק, שעמד על משמרתו בדרך בין חניתה־עלי ת ותחתית, נפצע קשה בבטנו. מתחת למטר הכדורים הועבר הפצוע לחצר המשק, ושם הוגשה לו עזרה ראשונה, אולם מחמת הפצע החמור ציווה הרופא במקום להעבי- רו מיד לבית החולים. בחח נמשך הקרב. בחורינו האמיצים ממלאים תפקידיהם באומץ, כל אחד במקומו. בנסיבות אלה הועבר מונצ׳יק המתפתל ביסורים לביה״ח "הדסה" בחיפה ונותח מיד, אולם בעת הנתוח, נפח נפשו מתחת לאיזמל. בן עשרים וכמה היה בבואו לארץ־ישראל, בה חי שלוש שנים בלבד. בבנדין נמנה עם חברי "צעירי מזרחי" ו״השומר הדתי", ובארץ־ישראל הצטרף להסתדרות העובדים והיה תחילה פועל ,.שחור". ראינוהו עומד על הפיגומים ומטייח בתים בתל-אביב, בנגריה עם המשור ביד. העיר הסואנת והרועשת נמאסה עליו, והוא פונה לקיבוץ, אולם גם כאן לא החזיק מעמד ועזבו. תוהה על עתידו בארץ, ומחליט להתיישב באחד הכפרים. הולך לכפר־יונה, ומצטרף לארגון של מושב עובדים — ארגון "בורוכוב". בכפר ־ יונה הוא פעיל בחיי הציבור ומתחבב על הכול.

ואולם הוא חולם על משה ונעלה יותר בחיים. בשום מקום אין הוא מוצא מרגוע לנפשו השואפת לפעולות נועזות. לאן הולכים עתה? הגליל העליון כבש את לבו. כן, היא ילד לגליל המקסים אותו, הזקוק לידיים עובדות ולשוטרים. חניתה היתה מטרתו. זו נקודת התישבות חדשה בתוך סביבה הררית מוקפת שממת סלעים ג״רוצחים השונאים חיי יצירה. ואם ניסה אחד מחבריו של יחזקאל למנוע ממנו הליכתו לחניתה — נפגע ונעלב. "מקומי שם, בין כובשי הרי הגליל. חניתה תהיה שלנו לתמיד ולא נזוז ממנה. כאן יפרח ישוב עברי, כבשנים עברו. הגליל מצפה לגו שנחייהו, אבל מי יודע אם אזכה לראות בהתגשמות מאוויי..." — אלה היו דבריו שאמר לי זמן קצר, לפני התגייסותו לנוטרות ולהגנה. ואמנם לא זכה שיקויים חלומו, לא זכה למדינה היהודית העתידה לקום. יחזקאל, מותך לא היה לשוא! * דב (ברל) היישריק * ולד בבנדין, 1913, אולם בגיל חמש היגר עם משפחתו !^לגרמניה. משהגיעו הנאצים לשלטון עלה לארץ־ישראל, והוריו חזרו לבנדין, עם יתר הפליטים שגורשו מגרמניה המנואצת. זמן־מה עבד בתל־אביב, אולם עם פרוץ המאורעות התנדב כ״גפיר" (שוטר מיוחד) על הכרמל. חבריו שעבדו ושמרו עמו יחד, אמרו, שמטבעו היה שתקן ואהב להתבודד עם נפשו, אולם תמיד חיוך לבבי נסוך על פניו.

לא אחת שפך את כאב לבו לפני חבריו: "לא בנקל מתערה אני באדמת ארץ־ישראל, כי דימיתי לנטע שנעקר ממולדתו ונשתל מחדש בקרקע לא־לו, והקליטה מלווה בקשיים טבעיים רבים. התחנכ- תי על ברכי התרבות הגרמנית, עליה היתה גאוותי, עד שהחיה הגרמנית התחילה רומסת בכפותיה הדורסניות גופות אדם, ומאז נתערער עולמי וברחתי מרודפי. כאן, על הר הכרמל, שוב אני מרגיש בכוח הצפון בי, והוא מקיימני ומרפא נשמתי הדאובה. כל אבן כאן יקרה לי, ביני לבין הסלעים האלה נכרתה ברית עולם, שלא תינתק..." ב־30 במארס 1938 נתפרסם ברל כגיבור והעתונים שיבחוהו. והמעשה כך היה: ערבים התנפלו על הפועלים ביערות בכרמל שהשמירה עליהם הופקדה בידיו. פרץ קרב בין הרוצחים והשומרים שלנו, וברל ניצח על המערכה. התוקפים נהדפו, בהשאירם סימני דם — והפועלים ניצלו. הוא, כמובן, שמח לנצחונו, אולם לא התפאר, כי אך מילא חובה קדושה של שומר יהודי. רק חמישה חדשים בלבד עברו מאז, ושוב חזרה ההתקפה מהמארב, אולם הפעם הסיום היה מחריד: עשרה שומרי ישראל, ביניהם ברל נפלו בקרב. בי״ח אב, תרצ״ח, אירע האסון: מכונית משא מלאה אנשים הותקפה. הנהג נפצע והמכונה נעמדה. ולכך ציפו הרוצחים, שפתחו באש מכל צד. השומרים המעטים עונים באש, אך הרוצחים שעלו במספרם פי הרבה — ידם על העליונה. ברל נתקל בערבי והרגו, אולם גם הוא נפצע פצעי מוות.

בידעו את הגורל הצפוי שומר הכין ערב התגייסותו ולשמירה צוואה: 1) רצוני להקבר על גבעה ביערות הכרמל; 2) אני מבקש להעלות את הורי לארץ־ישראל ולעזור להם בסידורם 3) את ״רכושי״ הפעוט יש למסור למשפחתי; 4) רצוני, שאחי, שיבוא לארץ־ישראל, ימלא מקומי בשמירה. תחי מולדתנו! הנתמלאו משאלותיו? * משה׳ל סנדישב *•שה׳ל, בנו של מאיר לעמל סנדישב (נפטר בישראל), נפל !■1 על משמרתו. בפיח המאורעות התנדב לנוטרות. בדרכו לתחנת המשטרה בהרצליה, אירע לו אסון בדרך. המכונה בה נסע נהפכה והוא נהרג במקום. הביאוהו ל״הדסה" בתל״אביב, ומשמר כבוד של שוטרים ואנשי בנדין הועמד ליד ראשו. - 377 -