ישראל פײנגולד / בשנותהשואה (חיםה) תקופה קצרה מאוד לפגי פרוץ המלחמדי ביליתי עם אבי׳ י׳ משה פײנגולד בקריגיץ. אבי המגוח הפטיר כלפי מלים נרגשור״: ׳״הױת והמלחמה עומדת לפרוץ׳ אני מבקשך להױת אתי ביחד״. הוא הוםיף ואמר לי כי הכין עבורי דירד״ אצל יאנקל פלוצ׳נניק. אליבא דאמת, אני לכשעצמי לא האמגתי שתפרוץ מלחמה. שלטה בי האשליה כי בםופו של דבר תימנע המלחמה. ברם׳ המציאות היתה אחרת. ב־1 לםפטמבר 1939 בשעות הבוקר הוריעה תחנת השדור הפולנית כי פרצה מלחמה בין פולין וגרמניה. החילותי לארוז את חפצי וחיפשתי מונית כדי להםתלק. מבוכה נשתררה על פני כולם עם הישמע בשורה זו. לאחר מאמצים קשים מצאתי טקםי שהסיעגי לאותו מקום בו גרתי בקרקוב. טרם הםפקתי להעמים על המוגית את הדברים החױגײם לי, על מגת להמלט מקרקוב וכבר נשמע הדם של פצצות מפציצים גרמנײם. הכנםתי מכל הבא ליד למונית ונמלטנו, בדרכים צדדױת עקלקלות שעברו על פני זלושיץ, פינצ׳וב — עד הגיענו לחמילגיק. בױם הראשון לבואי נכנסתי לדירתי שהוכנה לי מכבר ע״י אבי. היה זה בליל שבת־ לרגע קט התבוננתי בכתלי הדירה אחוזי היאוש, בתנור המגושם והקר שמראהו מלפני המבולז ביקשתי קצת חום משפחתי.
במשך ױם השבת המשיכו הגרמנים להטיל פצצות ובמוצאי שבת כבר גראו עגלות רתומות לםוםים אשר הובילו אנשים מן הגבול. הױ אלה יהודים שברחו מםוסנוביץ ובנדין. יצאתי לרחוב ושאלתי אותם מדוע הם בורחים, שהרי רק עכשױ פרצה המלחמה. הם םיפרו לי כי הם בורחים מפני הקלגסים הגרמנײם והוםיםו כי מםפר ערים פולנױת כבר נכבשו על ידם. במשך ױם ראשון היתה בחמילניק בהלה גדולה. המאורעות התגלגלו בקצב מסחרר כל כך, עד שהנוער התכונן לברוח, מי ברגל ומי ברכב. אבי והמשפחה עשו אף הם הכנות אחרונות על מנת לעזוב. שאלתים בתמימות : ״מה, אתם בורחים ?״ אך אבי ענה לי כי הוא נוסע לאפט. לראשװה זה גראה לי כמגוחך. אולם כעבור שעות ספורות בלבד חדרה בי ההרגשה כי גם עלי לברוח, ואכן החילותי לחפש דרך כיצד להימלט מהמקום. עוד אגי משתהה ומהרהר לאן להמלט והנה למעלה ממחצית תושבי חמילניק כבר נמלטו בדרכים שונות. אשתי יצאה לשוק הקטן כדי למצוא כלי רכב. היא היתה מוכנה לשלם כל מחיר עבור עגלה ורק לאחר חפושים מרובים ובלתי פוסקים הצליחה לשכור עגלה קטנה ז העמסנו עליה את מטלטליגו ונסעגו לםטשוב. בםטשוב חזרה לפניגו אותה תמונה בשניתז יהודים בורחים מן העיר ואלה שנותרו עושים הכנות
אחרונות להמלט. הגעתי לכלל מםקנה כי אין טעם להשתהות במקום והמשכנו לאפט. בדרך שוב פקדו אותנו מפציצי הגרמנים והפילו קרבגות רבים מבין הבורחים. קופאים מקור הגענו ליער עבות ובדעתנו לנוח במקום זה• בסמוך לנו עברו יחידות חײלים פולנײם שירו לעבר כל אוירון שנראה בעיניהם כחשוד. הגרמנים שחשו בדבר שלחו לאותו מקום 9 מפציצים אשר הפציצו את היער במשך שעה ומחצה ללא הפםק. עצבינו נמתחו עד כלות הנפש. עם תום ההפצצה המשכנו בדרכנו אבל נמלכתי בדעתי כ• הסכנה שארבה לנו היתה גדולה ולכן החלטתי להפםיק את המםע בױם ולחדשה עם רדת החשכה. למעלה מױם שלם נסחבנו והגענו ללובלין. תקופה קצרה זו מױם פרוץ המלחמה ועד לבואנו ללובלין היתה מלװה בהפצצות מדי פעם בפעם. ואכן, הםתגלתי לזמזומם של האוירונים ולשריקתן של הפצצות ואף לקולות הנפץ שהדהדו למרחקים עצומים, עד אשר פםחתי עליהם כאילו אינן עשוױת להזיק לי כלל.
בלובלין המשכנו הלאה. כעבור שבוע הגענו לדובניקו שעל גדות נהר בוג. שם נודע כי הרוםים והגרמנים חילקו את פולין ביניהם. בהתאם להםכם, קיבלו הרוםים את כל השטח עד הבוג, ואילו הגרמנים קיבלו את השטח מהבוג והלאה. רגשות האוכלוםיה היהודית לגבי התפתחות הענײנים המפתיעה הױ מעורבים ז לראשונה הרגשנו הקלד״ כי נמנע ממנה הםױט של הכיבוש ההיטלראי, שעל מעשי הזװעה שלו בגרמניה ובצ׳כום־ לובקיה ובימי הכיבוש הראשונים בפולין הגיעו שמועות מחרידותן אמנם, גם השלטון הםובײטי טמן בחובו םכנות לאוכלוםיה היהודית, אולם אלה הױ סכנות ממין אחר. דובינקו היתה מקום שקט ונשארתי בעײרה זו שבוע ימים. ױם אחד קמתי — היה זה הױם הראשון של ראש השנה — והנה להפתעתי גם בעײרה זו החלה הבריחה. על אחת העגלות ישבה קבוצת רבנים מגודלי זקן שהחליטו לברוח בעצם החג. שכרתי גם אני עגלה. איכר־גוי הוביל את עגלתנו למקום בו מי־הבוג גמוכים כדי לאפשר לנו מעבר עם החפצים שהױ עמנו. עברנו את הנהר, נטלטלנו כל הלילה בעגלה כשמונה עשר קילומטר עד שהגענו לכפר אוקראיני. בכפר זה גשארנו לנוח ױם אחד. האיכר שהוביל אותנו הוריד את חפצנו בכפר וברח ללא קבלת תמורת הנסיעה... מבוכתנו גדלה•
אם כי לעײרה זו טרם הגיעו הגרמנים, האוקראינים, הידועים כאנטישמים כבר שנםו מתניהם לקראת מעשי שוד וביזה. הם ניסו להחרים מלבושים מגברים ונשים יהודױת. לאחר שקבלו ממני דמי לא־יחרץ הרפו ידם ממני. בחםשי דרך בחזרה לדוביגקו לשכור עגלה, פגשתי בדרכי חײלים םולנײם אשר