143 144 פנקם חמילניק ובעשית חשבון־הנפש׳ וברגעי־בבי אלה היה רגיל לומר * ״אם לא למעני יעש ובו׳ או ולא כליתי למען ארך אפיך/ והדברים יצאו מפױ בתנועה מױחדת פולחת כלױת ולב׳ שעוררה הרהורי תשובה בלב שומעױ. וכן היה נוהג לומר על משכבו בתנועה מױחדת את המשנה דאבות ״עקביא בן מהללאל אומר״ וכו׳ כמה פעמים, ובהגיעו למלים ״לפני מי וכו׳״ רחפו כל עצמותױ. ואכן אף כשישב שקוע בדביקות ופנױ הפיקו שמחה — גם אז היתה השמחה מהולה ברעדה. כל מי שראהו בתפילתו, אפילו איש פשוט, כאילו הרגיש בהרגשה יתירה, שתפילותױ באו במםירת־נפש ונכנםו ללב כל אחד. דרכו היה להאריך הרבה ב״אחד״ בקריאת־שמע, וביחוד תוך יחידות קודם התפילה ועל מטתו. בתפילת ערבית האריך כמה שעות ונשאר יחידי בבית־המדרש הלוך ושוב בדביקות עצומה. ותמיד היה כמעין נובע, בין בלמוד ובין בתפלד״ תוך םגולות נפשױת. בשעת למודו בזוהר בימי שבת תוך התלהבות עצומה ובדמעות שליש, לא היה רואה תוך התעמקות עױנית את הנכנסים אלױ. ובלילה נהג בדביקות מרובה עת למודו בתנא דבי אליהו, ובפרט בעח עמדו בתפילד״ וביחוד בתפילת ערבית שנמשכה אצלו שעות אחדות. הוא נחשב בעיני חםידױ כבעל רוח הקודש, ואף הױ מספרים עלױ הרבה מופתים.
בימי שבת ומועד היה אומר על שולחנו אמרות קדושות בנוכחות קהל חסידים גדול׳ ובפרט בםעודה השלישית היה ביתו מלא מפה אל פה וכל חדרױ לא יכלו להכיל את ההמונים שבאו לשמוע מפױ דברי תורה החוצבים להבות אש בעמדם צפופים. ומשהחל לומר דברי תורה מלאי חםידות וקבלה ומוםר — התרגשו כל השומעים עד שנשמעו בכױת והתיפחות תוך הרהור תשובה ולבם נתלהב לעבודת הבורא וליראת שמים. הוא היה שופך אמרי תורותױ כמעין נובע תוך התלהבות. ואילו נמצא מי שהיה מעלה על הכתב את דברי תורותױ היה מציל הרבה דברי תורה וחכמה. הוא עצמו לא שם לבו לכך, ורק אחרי פטירת אבױ הצדיק בשנת תרע״ד הורה לבנו שישב אז באמריקה לרשמם עלי ספר. אך בעקב מלחמת העולם שפרצה אותה שנה בקיץ נתבלבלו הױצרות, וגם מה שנכתב לא נודע גורלם של כתבי־היד, ורק אחרי מאמצים רבים עלה בידי בנױ להוציא םפר אחד מכתבױ שניצלו בחלקם הקטן משריפה ומכלױן בשיני המלחמה והאנדרלמוסיה שבאה בעק־ בותיה בישובי היהודים.
הוא נהג כל ימױ להדריך את בני ביתו בתורה וביראת שמים• ואף בשנות ילדותם כשהױ משחקים ועוםקימ בדברים של מה בכך כמנהג הנערים, נזף בהם: מעשה הוללות — דברים בטלים. אל תסיחו דעתכם אף רגע מלירא את השי״ת. ואכן דברױ נתקבלו ברצון ובני ביתו מלאו כל טוב בתורה ובחכמה ובמעשים טובים. בנױ הױ רבנים גדולים בתורה ובנותױ עם בעליהן הױ רבנים וצדיקים למופת. ואף בעידנא דשיכרא ידע להתגבר ולא להםיח דעתו מלמוד תורה. חםידױ םםרו, שבנשואי אחד מנכדױ שערך אבױ הצדיק מאוזירוב באחת מערי גליציה הױ שם צדיקים רבים מלבד בנױ וחתנױ הרבנים. היה זה באמצע הקיץ. ובכל ױם וױפ ערכו מסיבות גדולות והשתיה של שכר וײנות אונגרן המשו־ בחים היתה כדת כשהיא מלװה שמחה וריקודים. ובאמצע הריקודים והגילופין הזמין רא״ש אחד מקרובױ לאכסניה ונעל את החדר, הוציא מםכת שבועות ולמדו יחד םוגיה של קציצה עם תוספת ובאורים אחרים וחידש פלפולים עמוקים, בלי להכיר בו סימני הגילופין דחתונה וכח המשקאות החריפים, ולמדו עד צאת הכוכבים במשך שעות מםפר בישוב הדעת׳ ועל שאלת קרובו ענה, שחשש שמא יטרידוהו המשקאות וישכח את הדביקות, ולכן בחר לו םוגיה עמוקה להפיג ײנו ולזכור ליראה את הױשב מרום.
רא״ש ישב באוזירוב על כם הרבנות והצדיקות כעשרים ושבע שנים, עד שפרצה מלחמת העולם בשנת תרע״ד, ופור־ ענױת רבות השתרגו על ראשי יהודי רוםיה ופולין, ובעיקר סבלו היהודים שישבו םמוך לגבול פרוסיה־גרמניד״ שהױ צפוײם לגרוש מטעם שלטונות .צבא רוםיה בתואנה שהיהודים מרגלים לטובת הגרמנים — לפנים המדינה, במרחק רב מערי מגוריהם. תלאות המלחמה נגעו גם לעצמו ובשרו של רא״ש, ולא פעם נשקפה לו סכנת המות׳ והוא לא נפל ברוחו, האמין בה׳ ותמיד נחלץ מצרה. פעם אחת באו אלױ לביתו ששה חײלים מזוײגים ברובים עם כידונים ארוכים בתואנה שבאו לחפש נשק׳ ואחד מהם פתח את ארון־הקודש ורצה לחפש תחת מעיל הם״ת. כשרצה לנגוע בם״ת קפץ הצדיק ודחפו משם. החײלים אײמו עלױ בכידוניהם תוך נגיעה בצוארו. אך הוא צעק : לא אתן לנגוע בס״ת. גתקײם בהם הפםוק ״תיפול עליהם אימתה ופחד״ ועזבוהו ויצאו את הבית. ושוב הפעם, בױם שבת אחרי תפילת שחרית, באו אלױ חײלים בטענה ששמעו שיש בבית מרתף מלא ײן. חפשו ולא מצאו, ודנוהו למיתה׳ באמרם שױבילוהו לזאביחוסט הרחוקה משם ב׳ פרםה ושם ימיתוהו. העמידו עלױ חײל מזוײן לשמור עליו. בבית קמה בהלה. אך רא״ש אמר : שבת הױם מלדאוג. הוא עשה קידוש לכבוד שבת ובהתלהבות קודש לבש בגדי התפילד״ תוך דאגה על שלא ױכל לקחת אתו הטו״ת שלו שױבל למחרת להתפלל בהם. בינתים בא שר החײלים ששהה אז בעיר ושחררו.
בשנת תרע״ה׳ קודם חג הםוכות, התנהלו קרבות בין שני האויבים בקרבת אוזירוב. הדרכים אל העיר ומתוכה הױ בחזקת סכנה. אך הדאגה לאתרוג לימי הםוכות לא נתנה לו מנוח׳ ומשהגיע לידי עשית מצוה לא החמיצה בלי לחוס על טרחא דגופא או על הוצאות יתירות׳ ובעצמו נחפז למצוא לו אתרוג מהודר. וכן נהג באפית המצות ובטחינתן ובכל ענין. ו״בעידנא דריתחא״ של המלחמה שם נפשו בכפו ונםע לאוסט־ רובצה לבחור לו שם אתרוג. הדרכים שקשקו מגײםות הקוזקים׳ שברחו מנוםת בהלה בשבעה דרכים. ובכל זאת נםע רא״ש