שלב שני בהתפתחות ביה"ס שלנו, והעלתו לרמה חינוכית-פדגוגית, שהוציאה לו מוניטין כאחד מבתי-הספר הטובים בפולניה, בא עם חילוף המשמרות. גידול חבר המורים וכניסת מורים צעירים, חניכי בתי-הספר עבריים תיכוניים -- גומרי הסמינר העברי בוילנא, בהנהלתו של אברהם אולשנסקי. היתה זאת תקופת הזוהר של בית-ספרנו, ועליו היו גאותו ותפארתו של הציבור העברי בעיירתנו. ד" מאות ילדים נתחנכו בבית-הספר. הכיתות היו מלאות תמיד עד אפס מקום. בכיתות הגבוהות המשיכו את לימודיהם גם ילדים מישובי הסביבה, מכפר חורומסק הסמוך ועד לכפר חרפון, על גבול רוסיה הסוביטית, מהלך 50 קל"מ מן העיירה. הנהלת ביה"ס, שחבריה היו ברובם חברי ההסתדרות הציונית, הגשימה למעשה כבר אז במידה מסוימת, את העקרון של חוק לימוד חובה. שכר הלימוד היה מודרג, מעוטי היכולת, שמספרם היה לא קטן, שילמו 25%--.50% משכר הלימוד הרגיל. הורים רבים, שלא השיגה ידם לשלם, שוחררו כליל מחובת תשלום שכררלימוד. רבים מגומרי בית-הספר שלנו המשיכו את לימודיהם בגמנסיה ,תרבות*" בפינסק, בסימינריון העברי למורים בוילנא ובבתי-ספר תיכוניים ומקצועיים אחרים.
במשך שנים נתקיים בבית-הספר חוג לידיעת הארץ בהדרכת חיים ברנצ'וק ז'"ל אחר המורים המסורים, ששימש במשך שנים רבות מזכיר ההסתדרות הציונית, וכל חייו היו קודש לחינוך הדור הצעיר ולבנין הארץ. עזה היתה תשוקתו לעלות ארצה, אך לא זכה לכך. במשך שנים רבות טיפל במסירות בעלייתם של רבים מחבריו. עם כיבוש פולניה הוגלה יחד עם הח'ח יעקב יודוביץ ודוב רימר, חברי הועד הציוני האחרון, ומת בדרכו לסיביר הרחוקה. במשך שנים מספר נתקיימו בבית-הספר שעורים בתלמוד לתלמידי הכיתות הגבוהות. המורה היה הרב שניאור זלמן שפירא ז'"ל, שהיה מסביר את שעורו בעברית. הרב המנוח היה יו*"ר הסתדרות המזרח*, ציוני מסור, והשתתף בפעולות למען הקרנות ובפעולות ציוניות אחרות. בשנת 1933 אורגן ע*י בי*ס-הספר אירגון ,בני יהודה"וגורי בני יהודה. היה זה האירגון הציוני הצעיר ביותר בעיירתנו ובתנועה הציונית כולה. נימנו עמו ילדי כיתה א': ילדי הגן וגם ילדים בני 4 שטרם ביקרו בגן. חברי הארגון העברים הפעוטים שמרו אמונים לשפה העברית. סירבו לדבר באידיש. ומעשה באחת האמהות שהפצירה בילדתה בת ה-4 שתדבר לפחות עם סבתא אידיש, שהרי סבתא אינה, מבינה עברית, השיבה הקטנטונת : אמא, איך יכולה אני לדבר אידיש ? הרי נשבעתי לדבר רק עברית. גם החנוונים, לרבות חנויות הממתקים, שבעליהן היו גויים, נזקקו לשפה העברית, מתוך חשש לאבד את לקוחותיהם הקטנים.
בתקופה ההיא, היתה העברית ברחוב היהודי בעיירתנו, לא רק לשפת יום-יום למאות בני הנוער והילדים, אלא אף בכל בית, שילדים היו בו. בשלהי קיץ 1935 כשחזר יוסף ברץ איש דגניה, ברכבת לורשה מביקורו בעיירתנו, ספר לנוסעים עמו בהתלהבות והערצה על רשמיו מביקורו זה: תיאר את הפעולה הציונית הענפה, עמד על הישגי בית-הספר ועל כולם על ,גורי בני יהודה" ועל העברית החיה והמושרשת באחת העיירות של חבל פוליסיה הנידח. כאפיזודה סיפר על פבלו שומר בית-הספר, ועל הנקה העוזרת, בביתו של מנהל ביה"ס אשר דיברו שניהם עברית. בית-הספר שלנו היה קרן-אור בחיים האפורים, היום-יומיים, של הישוב היהודי בעיירה. כל חגיגה בביה"ס -- תהלוכת ל*ג בעומר, התחלת שנת-הלימודים, טכס חלוקת התעודות -- הפך יום חג לציבור היהודי כולו: הרחובות היו מתמלאים אדם, ופניהם של היהודים היו קורנים מגיל וגאווה לאומית, למראה מאות ילדי ביה*ס ההולכים בסך ברחובות העיר. חגיגת יובל העשור לקיומו של ביה*ס היתה מאורע שלא ישכח. הטכס הנאה, שהוכן בקפדנות ובדייקנות, הביצוע המוצלח, והתוכן הרב הפכו את החגיגה לחג לאומי לכל יהודי העיירה. ד"ר 10