סםר לוקארו 11 שעוד אתמול היו בהן מזוזות, צל במצבות בודדות שנשארו על קברים בודדים בבית הקברות היהודי• האוכלוסיה הנוצרית בלוקוב היתה המומה, כמו למחרת הילולת שכרות, מין טמטום חושים. זה או אחר עם מבט השתתפות באשמה יכול היח להראות לכיוון ראדזין או לכיוון לובלין או סתם להניד את הראש; הם הגרמנים— מעין כתובת של אלו שהשאירו בלוקוב שקט מפחיד. כמו בסערות קודמות לא נשאר בלוקוב כל סימן, כן לא נשאר שריד בעיר שיראה שכאן חיו, עמלו וחלמו על גאולה שבט יהודים בריא של פודלישה, שלא ידע מנוחה. בחולות בדרך לרדזין, 7־6 ק״מ מלוקוב, ראיתי המון אברים זרוקים— אבריהם של בני שבט זה. כאן רצחו הגרמגים אלפי יהודים הן מלוקוב העיר והן מן הערים, העיירות והכפרים שבסביבה, מחם גורשו היהודים. כמו שבעבר היתה לוקוב העיר לנקודה מרכזית למאורעות, מקום של מאורעות היסטוריים, כך היתה הקהילה היהודית בלוקוב למרכז הריגות איומות ועינויים אכזריים. לא רק ליהודי לוקוב, אלא גם לערים, עיירות וכפרים יהודיים אחרים. קשה לחושי אנוש להבין את הסבל חנורא שסבלו יהודי פולין בדרכם האחרונה לתאי הגזים. גם אם כל השמים יחפכו לדפים, כל היערות לעטים וכל הנהרות לדיו, אי אפשר יהיה לכתוב ולתאר את כל מה שנעשה בשנים1939-1944 על אדמת לוקוב. אין זה בכוחו של אדם לכתוב ואפילו יעשו המשתתפים בספר מאמץ על אנושי, לא יוכלו יותר מאשר לגלות קצה מיריעת הגיהנום.

מסופר ע״י עדי ראיה שמהרכבות שהיו מגיעות לאושונצ׳ים, לבלז׳יץ או לטרבלינקה, היו הקורבנות יוצאים ומחפשים בעצמם את הדרך לתאי הגזים כדי למהר ולגמור עם סבלם. אך לקורבנות הסובלים על אדמת לוקוב לא בא המות המצופה כל כך מהר. הרוצחים הגרמנים עם עוזריהם האוקראינים, הליטאים והפולנים ניהלו על אדמת לוקוב גיהנום ליהודים, מצב שכל תאורי הגיהנום לגביו הינם חױורים. כל ספר יזכור ששארית הפליטה מוציאה לאור, הינו ספר קדוש, חינו גלעד לגזע השחוט של עמגו. ספרי היזכור הם העדות היחידה שתספר לדורות היהודיים הבאים את גדולתו של הענף המזרח אירופאי. ספר היזכור של לוקוב יהיה מעין שלט לכל העוברים, שיאמר: אדם, ראה מה שהיצור שנוצר בצלם אלוהים יכול לעשות לקרוביו. ואם האשמים לא יענשו, אם דם התמימים לא ינקם, הרי הפקר הוא קיום המין האנושי וכל תקוותיו חן תקוות שוא.