292 םםר יוקאװ .אשאל את פיהם. כל אחד בן־חורין לעשות כישר בעיניו, ולנהוג כהבנתר׳. הםב ראשו אל זליג ושאל: .מה דעתכם לעשות ן* זליג הםתכל ברויזה, בבניו, החזיר עיניו אל פניו השלװים של ר׳ יענקל והשיב השובה כהלכד.: ״ראשיהם באדמה ורגליהם ברמד,! את אםמי התבואד. ורפתי־הבקר לא יעלו באש. הם לא יזכו לכך, שאני אעזוב את הכפר. אני נשאר׳ אבא! אנו נשארים כאן!* ״ואתה, משה, מה אתה אומר לעשותז אל לך לשכוח*, מםביר ר׳ יענקל, ״ילדיד רכים, והאדמיניסטרטור פאן קראםנודמםקי וד, אחוזד.׳ לא יעמדו לך בעת צרה*, משד. משך שפתו התחתונה, נענע בראשו מימין לשמאל, הרים כתפיו לפתע והשיב בטרוניה כביכול: ״אנום אני לד.ישאר כאן, לי אין לאן לנסוע. וכי לאן אסע ?* חוזר הוא ושואל ביתר טרוניה. ״אנוס אני לד,ישאר כאן. לד,ישאר עמך׳ אבא. השמעתםי לעזוב את הכפרז שיעזוב הוא, הכומר! חכמה גדולד״ משיא עצה לזולתו! שיםע לו הוא! אבא, אנו נשארים כאןד ״ומה בדעתכם לעשות ?״ פונה ר׳ יענקל בדיבור מתון אל חתנו ר׳ ברל ואל פםיה בתו. ר׳ ברל השעין ראשו אל יד שמאלו׳ ובאצבעות יד ימינו תופף על השולחן. תחילד, בניחותא, אחר־כך במהירות, בחזקד״ מפםיק לרגע וחחר ומתופף, כביכול מקיש אי־שם וממתין לתשובד״ פםיד״ שבקיאד, היתה בהלכות דרך־ארץ, ידעד, שאין עליה להשיב לפני ר׳ ברל,

לבשו פניה צער ורחמים. כלצאת ידי חובה, אחזד, בקצה םינרד״ מחתה את אפה והשמיעד, קול יפחה עמוקה, כאומרת לבלוע ים של דמעות. קימצה שפתיד״ נענעה בראשה ימין ושמאל׳ כלפי מעלד״ כלפי מטד״ כביכול שתי פסױת הן, האחת אומרת: ״בכי, בכי!״ השניה מתעקשת ומתריםה כנגדה: ״לא כי!״ ר׳ ברל חדל לתופף והתחיל מתװד. באצבעו על גבי השולחן. הקיש לפתע באצבע׳ כמטיל נקודד״ ופתח כשהוא מסתכל בלי־הרף בשולחן׳ כביכול קורא את הכתוב: ״משנה מקום— משנה מזל! מכבר אמרתי לעקור מכאן ולהשתקע בעיר. ראשית, הזמנים קשים. וד׳שנית׳ הבנים גדלים׳ ברוך השם, יש לתת את הדעת לתכלית״. ר׳ ברל זקף גופו׳ נשען לאחוריו׳ כנצמד אל מםעד הכםא׳ אחז בזקנו׳ לא הרפה ממנו׳ כאילו אומר הזקן להימלט מידיו׳ חלילה, לבש ארשת של כובד־ראש׳ נשם נשימה עמוקה וד,פטיר: ״אנו לא נישאר בכפר. כן! ותוחלתי לשם יתברך, שלא יעזבנו!!״ ״אמן!״ ענה ר׳ יענקל בקיצור. ״הלװאי, רבונו־של־עולם!״ הוסיפה פסיד״ כשד,יא מםײמת בשתי אנחות כבדות. עם בוקר בהיר אחד קם ר׳ ברל, התפלל, סעד, לקח את טליתו ותפיליו ויצא ברגל אל הכביש. משם, בעגלת־כילה של אחד מעגלוני ראדזין, הנוסעים בוקר־בוקר אל לוקוב, הגיע לעיר, שכר דירה, חדר מרװח׳ קיטון, וחדר קטן, מוארך וצר, שבו גמר בלבו