292 םםר יוקא װ .אשאלת פיהם. כל אחד בן־חורין לעשות כישר בעיניו, ולנהוג כהבנתר׳. הם בראשו אל זליג ושאל: .מה דעתכם לעשות ן* זליג הסתכל ברויזה, בבניו, החזיר עיניו אל פניו השלווים של ר׳ יענקל והשיב תשובה כהלכד.: ״ראשיהם באדמה ורגליהם ברמד,! את אםמי התבואד. ורפתי־הבקר לא יעלו באש. הם לא יזכו לכך, שאני אעזוב את הכפר. אני נשאר׳ אבא! אנו נשארים כאן!* ״ואתה, משה, מה אתה אומר לעשות זאל לך לשכוח*, מסביר ר׳ יענקל, ״ילדי רכים, והאדמיניסטרטור פאן קראםנודמםקי וד, אחוזד.׳ לא יעמדו לך בעת צרה*, משד. משך שפתו התחתונה, נענע בראשו מימין לשמאל, הרים כתפיו לפתע והשיב בטרוניה כביכול: ״אנוס אני לד.ישאר כאן, לי אין לאן לנסוע. וכי לאן אסע?* חוזר הוא ושואל ביתר טרוניה. ״אנוס אני לד,ישאר כאן. לד,ישאר עמך׳ אבא. השמעתם לעזוב את הכפר ז שיעזוב הוא, הכומר! חכמה גדולד״ משיא עצה לזולתו! שים עליו הוא! אבא, אנו נשארים כאן ד ״ומה בדעתכם לעשות?״ פונה ר׳ יענקל בדיבור מתון אל חתנו ר׳ ברל ואל פי בתו. ר׳ ברל השעין ראשו אל יד שמאלו׳ ובאצבעות יד ימינו תופף על השולחן. תחילד, בניחותא, אחר־כך במהירות, בחזקד״ מפסיק לרגע וחח ר ומתופף, כביכול מקיש אי־שם וממתין לתשובד״ פםיד״ שבקיאד, היתה בהלכות דרך־ארץ, ידעד, שאין עליה להשיב לפני ר׳ ברל,
לבשו פני הצער ורחמים. כלצאת ידי חובה, אחזד, בקצםינרד״ מחתה את אפה והשמיעה, קול אנחה עמוקה, כאומרת לבלוע ים של דמעות. קימצה שפתיה״ נענע בראשו ימין ושמאל׳ כלפי מעלה״ כלפי מטה״ כביכול שתי פסיעות הן, האחת אומרת: ״בכי, בכי!״ השניה מתעקשת ומתריםה כנגדה: ״לא כי!״ ר׳ ברל חדל לתופף והתחיל מתווד. באצבעו על גבי השולחן. הקיש לפתע באצבע׳ כמטיל נקודה״ ופתח כשהוא מסתכל בלי־הרף בשולחן׳ כביכול קורא את הכתוב: ״משנה מקום — משנה מזל! מכבר אמרתי לעקור מכאן ולהשתקע בעיר. ראשית, הזמנים קשים. וד׳שנית׳ הבנים גדלים׳ ברוך השם, יש לתת את הדעת לתכלית״. ר׳ ברל זקף גופו׳ נשען לאחוריו׳ כנצמד אל מסעד הכסא׳ אחז בזקנו׳ לא הרפה ממנו׳ כאילו אומר הזקן להימלט מידיו׳ חלילה, לב שארשת של כובד־ראש׳ נשם נשימה עמוקה וד,פטיר: ״אנו לא נישאר בכפר. כן! ותוחלתי לשם יתברך, שלא יעזבנו!!״ ״אמן!״ ענה ר׳ יענקל בקיצור. ״הלואי, רבונו־של־עולם!״ הוסיפה פסיה״ כשד,יא מסיימת בשתי אנחות כבדות. עם בוקר בהיר אחד קם ר׳ ברל, התפלל, סעד, לקח את טליתו ותפיליו ויצא ברגל אל הכביש. משם, בעגלת־כילה של אחד מעגלוני ראדזין, הנוסעים בוקר־בוקר אל לוקוב, הגיע לעיר, שכר דירה, חדר מרווח׳ קיטון, וחדר קטן, מוארך וצר, שבו גמר בלבו