294 םסד לוקאװ הברױת להיכנם לתוך דבריו של בן־אדם׳ והשגית, משום שפקידי הרשות מדברים מתוך גרונו1 רופא עובדי מסילת־הברזל, דוקטור ראײביץ׳, שדר בביתו האחד של ר׳ משה יוקל, ומנהל ה״קאזנאצ ײסטבו׳, כלומר הבנק הממשלתי, שדר בביתו השני של ר׳ משה ױקל, מול בית־העיריה. ״באוזני שמעתי מםױ של הדוקטור ראײביץ׳*, פותח ר׳ משה ױקל ברוב חשיבות, וממשיך ואומר1 ״האינטליגנציה הרוםית, לא תהא דעתה סובלת מעשה כגון זד״ עלילה נתעבה כזאת. חרפה ובושה היא קבל עולם כולו. וםברה, שאנשי ר״מאה שחורה׳ כבר יודעים שגכשלו בעםק ביש, בעלילת־כזב זו שהפיחו, ושמחים היו אילו יכלו לצאת מענײן זה בשלום״. בבית־המדרש הישן, בו היו מתפללים עמלי־הכפײם׳ נשמעו דיבורים שונים בתכלית. עמלי־הכפײם הױ אנשים שכל טרנםתם תלויה על בלימה. כל חײהם נעים־ונדים הױ, החמה קופחת על ראשם בקיץ, הכפור אוכל בהם בחורף. הױ מיטלטלים על פני הירידים, אוכלים בצמצום׳ ישנים בצמצום, ומנוח אין להם. לא טעמו טעם עמידד. בשלװר״ טעם ישיבה בשלװד״ אלא הולכים ומד.לכים׳ אצים־רצים, דחופים־רדופים, םחופים ודװײם׳ מגמאים ארץ בכל כוחם׳ ובלבד שיזכו בקורטוב קױם...

לא כפושטי־יד׳ לא כמחזרי על־הפתחים׳ אלא כנםיכים היו באים ליריד׳ מעמידים דוכניהם, מציגים לראווה את יגיע כפיהם, את יצירי מוחותיהם המצומקים׳ מכריזים על םחורותיהם׳ בקול .נדול, בגאװד״ בכבוד. ומורשה היא מאבות לבנים׳ מדור לדור׳ נםתעפה׳ נתפשטה. ופתאום נפםק הכל. חדשים רבים היה לד,ם ביתם כבית־סוד׳ר. אין ױצא ואין בא. כאילו מױתרים הם׳ חלילר״ הם ויצירי־כפיהם. ואין לאל ידם אלא להתכנם בבתי־המדרש׳ בבתי־הכנםת׳ להשיח דאגות לבם׳ להביע בזעקה צערם׳ כאבם המר. גם לטכם עצה׳ כיצד להױושע׳ כיצד לר,חלץ מן המיצר. בימים הללו׳ הױ נכנסים לפגי קריאת הגבר. עמלי־הכפײם מבליעים כמה פרקי תר״ילים׳ מתפללים בחטף׳ ובשעת קיפול הטלית והתפילין הױ שוכחים כליל שבבתיהם ממתינים לד,ם נשותיהם המודאגות׳ ילדיהם הרעבים ללחם׳ ובכל חושיהם׳ בכל נפשם ומאודם, משקיעים עצמם במערה הסמוכה למשרפות־הלבנים של זײצב, בה נמצאה גװית יושצ׳ינםקי המומת. הם— מתפללי בית־המדרש הישן׳ עמלי הכפײם— לא ידעו התחכמות מהי ומשום כד אף לא יכלו לשאת עװל— לא בקרובים ולא ברחוקים, לא בבני־אדם ולא בבורא, כביכול׳ בכבודו ובעצמו...