סםר לוקןן װ 295 כװנתי לאדון עולם ׳ שלכם עולם שלם בנה, מה?״ העיף מבט לצדדין, כדי לבדוק רושס דברױ על הניצבים מסביבו והמשיך בדיבור: ״כפי הנראד״ ר׳ שלמה, ימח ל נא על דברי אמת, כפי הנראד״ לא־יצלח גדד ל הוא!״ ״תפרן•״ קרא װלװל־ײדל משה־פ־נטם עושה־הפרװת, וממשיך לאלתר: ״כנראה התעצל למרוח את חוטי־הפשתן בשעװד״ לקח חוטים יבשים, הכליב את העולם בתכים של תכריכים. ברי, שמן־ההכרח הוא שיתפור ר!״ ״הבה נראה גודל כוחך, ננסה נא אתה לברוא עולם כזה בששה ימים״, נופל לתוך דבריו כסומא לתוך הארובה דוידל חיה־בײלה׳ם עועוה־הפשרות. ״אײ! אײ! בששה ימים!...״ עיוה פניו זלמן חרטום. לטש עיני־עגל והמשיך בדיבור: ״איני מבין, מה היה לו להיחפז במלאכתו. חשש, שמא יטרפוה מבין ידיו?״ ״ײכנם הרוח באבי־אבי־אבותיהם!״ יקו בלבותיהם הטמאים, עד לדוד עשױ, מראה על ראשינו — הנראתה כזאת?״ נתקפץ בנימ׳לה מפריח־היונים םדוק השפד״ טפח באגרופױ על השולחן וצווח בלי־הרף. ״עולם של יושר! עולם של צדק! ממיתה נפקה זו את ממזרה בעזרת חבר הגנבים שלה ומצאה על מי לטפול את האשם. אומר אני לכם, הפעם לא נחריש! ידעו בני עשױ שאין אנו הפקר!״

״הוא הדבר! הוא הדבר! הוא מקור הרע. ממנו, מן הדוד עשו, נפתחו כל הפורענויות!״ התרת ח״ר שלמה קרײצמאן עושה הדיו. הם בראשו לעבר בנימ׳לה והםביר: ״אבל, בנימ׳לד״ אבל עליך לדעת, בנימ׳לד״ לא מלאכתנו היא לטפוח באגרופים על השולחן, ואין איש אשם בכך, אלא אנו בעצמנו. ולא אנו בעיקר, אלא יעקב אביט, מבינים אתם?״ זקף ר׳ שלמה קרייצמאן קומתו, מעשה תקיף, והמשיך: ״ביקש יעקב אבינו להיות חכם יתר על המידה״ סבור היה שיצליח להוציא בעורמה את הברכות מפי אביו יצחק העיוור. בא הדוד עשיו, ולו — להדוד עשיו ניתנה ברכה, ׳ועל חרבך תחיה׳. וכנגד זה, בני מלה, כנגד ׳ועל חרבך תחיה׳ חלשים אנו מדי, כפי הנראה״, הוסיף והסביר ר׳ שלמה קרײצמאן. ״עם קטן יותר עשה הדוד עשו, עם קטן יותר מיעקב!״ הקהל החל להידחק, להצטופף. עמדו מחרישים, ממתינים מתוך דרך־ארץ לדבריו של ר׳ שלמה. ר׳ שלמה כרך בלי־הרף את רצועת התפילין שלו, התיר וחזר וכרך, ופתאום פתח בטרוניד■ רבד■: ״,מט ל השמיים׳ בירך אותנו סבא יצחק, וברכתו נתקיימה בפועל ממש. זה דורי־ דורות נשפכות דמעותינו כמים, ואין סוף לדבר״.

״יהודים!״ נזדקר לפתע ר׳ שלמה קרײצמאן עושה־הדױ, תלש את טליתו מעלױ, השליכה על השולחן, ניצב מעורטל, בתפילין, כתרנגול ממורט׳ והמשיך כבנשימה אחת: ״אין אני רוצה לפתוח פה לשטן, חלילה, אולם חוששני, רבותי, עלילת־דם זו איננה לא הראשונה ולא האחרונה!״ נשף נשימה עמוקה״ עמד מחריש כמהרהר, ותיכף לכך פתח בצער ובכאב גדול: ״מי ימנה ■ ומי יספור! נמשכת הפרשה הזו ■ מאות, מאות שנים. תחילתה ■ בשנת תתקצ״ו בפולדה שבאשכנז, וכך נתפשטה ■ על פני העולם, והיום בקרוב... ״