296 םפר לוקאװ ״רבותי! עלילת־דם׳ משמעה שםיכות־דמים, רחמנא ליצלן. פושטת היא כםערה איומה׳ מחריבה קהילות שלמות ואלפי׳ אלםי נםשות של יהודים!״ ר׳ שלמה קרײצמאן זקף ראשו, םקר את הקהל בעיניו השטופות בדמעה והפטיר בכעם עצור1 ״וזו הברכה השניה שהוציא בעורמה יעקב אבינו מפי אבױ יצחק: ,ומשמני הארץ...׳ אלא שלא אנו קולטים אל קירבנו את שמני הארץ. להיפך, זה מאות בשנים םופגת אדמת שונאינו, שונאי־ישראל, את דם אחינו החפים!...״ ר׳ שלמה תםם את הטלית שנתלשה, צנף אותה צניפד״ כאומר להשליכד״ ניתר פתאום מבין הנאםפים, וד׳תחיל מתרוצץ בבית־המדרש כה וכד״ מפינד, לפינד״ מםביב לאלמימר, ופתאום עמד תחתיו אין־אונים. הטלית נתבדרד״ התעטף בה והפשילה מעל לראשו, לבל ײראה הצער, הכאב והזעם שהיה נוקב וקודח ללא רחמים בגופו הגרמי של ר׳ שלמה קרײצמאן עושה־הדיו... א. נחתומי (סון רעכסם) אינעם פילם .םןןברא״