סםר לוקןןװ 295 כװנתיל אדון עולם׳ שלכם עולם שלם בנה, מה ?״ העיף מבט לצדדין׳ כדי לבדוק רושס דברױ על הניצבים מםביבו והמשיך בדיבור: ״כפי הנראד״ ר׳ שלמה, ימחל נא על דברי אמת׳ כפי הנראד״ לא־יצלח גדדל הוא!״ ״תפרן•״ קרא װלװל־ײדל משה־פ־נטם עושה־הפרװת, וממשיך לאלתר: ״כנראה התעצל למרוח את חוטי־הפשתן בשעװד״ לקח חוטים יבשים, הכליב את העולם בתכים של תכריכים. ברי, שמן־ההכרח הוא שיתפורר!״ ״הבה נראה גודל כוחך, ננםה נא אתה לברוא עולם כזה בששה ימים״, נופל לתוך דבריו כםומא לתוך הארובה דוידל חיה־בײלה׳ם עועוה־הפשרות. ״אײ! אײ! בששה ימים!...״ עיװה פניו זלמן חרטום. לטש עיני־עגל והמשיך בדיבור: ״איני מבין, מה היה לו להיחפז במלאכתו. חשש, שמא יטרפוה מבין ידיו?* ״ײכנם הרוח באבי־אבי־אבותיהם! ײקוב לבותיהם הטמאים, עד לדוד עשױ, מארה על ראשינו— הנראתה כזאת?״ נתקפץ בנימ׳לה מפריח־היונים םדוק השפד״ טפח באגרופױ על השולחן וצרח בלי־הרף. ״עולם של יושר! עולם של צדק! ממיתה נפקה זו את ממזרה בעזרת חבר הגנבים שלה ומצאה על מי לטפול את האשם. אומר אני לכם, הפעם לא נחריש! ידעו בני עשױ שאין אנו הפקר!״

״הוא הדבר! הוא הדבר! הוא מקור הרע. ממנו, מן הדוד עשױ, נפתחו כל הפורענויות!״ התרתח ר׳ שלמה קרײצמאן עושה הדיו. הםב ראשו לעבר בנימ׳לה והםביר: ״אבל, בנימ׳לד״ אבל עליך לדעת, בנימ׳לד״ לא מלאכתנו היא לטפוח באגרופים על השולחן, ואין איש אשם בכך, אלא אנו בעצמנו. ולא אנו בעיקר, אלא יעקב אביט, מבינים אתם ?״ זקף ר׳ שלמה קרייצמאן קומתו, מעשה תקיף, והמשיך: ״ביקש יעקב אבינו להיות חכם יתר על המידד״ םבור היה שיצליח להוציא בעורמה את הברכות מםי אביו יצחק העיװר. בא הדוד עשיו, ולו— להדוד עשיו ניתנה ברכה ,ועל חרבך תחיה׳. וכנגד זד״ בנימ לה, כנגד ,ועל חרבך תחיה׳ חלשים אנו מדי, כפי הנראה״, הוםיף והםביר ר׳ שלמה קרײצמאן. ״עםק טוב יותר עשה הדוד עשױ, עםק טוב יותר מיעקב!״ הקהל החל להידחק, להצטופף. עמדו מחרישים, ממתינים מתוך דרד־ארץ לדברױ של ר׳ שלמה. ר׳ שלמה כרך בלי־הרף את רצועת התפילין שלו, התיר וחזר וכרך, ופתאום פתח בטרוניד■ רבד■: ״,מטל השמיים׳ בירך אותנו םבא יצחק, וברכתו נתקיימה בפועל ממש. זה דורי־ דורות נשפכות דמעותינו כמים, ואין םוף לדבר״.