408 םםר לוקןוװ לדרך. הלכתי דרך יער עבות, בדרכים לא ידועות. בכל צעד התקרבתי לאמי, לאחי. אולי הם צריכים עזרתיז אולי הם מתגוללים באיזו דרךז אחי שאול תמיד אמר, שחי הוא לא יתמםר, מוכרח קודם להרוג ולו גרמני אחד. אחי היקר, איך היה הדבר באמתז האם קיימת דבריךז כן. אני מאמין לך. אתר■ כבר ראית פעם איך מובילים יהודים בלוקוב... שנינו ישבנו אז על עץ רם במתבן ליד תחנת החזירים ליד דרך מזריטש. ראינו איך רודםים יהודים ואז נשבעת, שחי לא תתמםר. ששה שבועות הםתרתי אותך במתבן בכםר. חםכתי מקצת האוכל שקבלתי, גנבתי והבאתי למחבוא במתבן. כמה טוב היה לי אז, שאול! אני נשקתי אותך וצבתי, כי לדבר אםור היה לנו• מישהו הרי יכול היה לשמוע. רק םעם אחת דברנו בקול והרגשנו עצמנו חופשײם. אתה יצאת ממחבואך ולקחת השרשרת ושנינו דשנו את התבואה. עד שהמתבן רעד. כשיצאת ממחבואך, ראיתיך מוארך, מגודל, הײת בחור בן שש עשרה וחצי, כמה יפה וחזק הײת אז: אתה אז חבקתני ובפעם הראשונה בחײך נשקת אותי. אתה הודית לי ובקשת םליחתי על הכל. ״אלוש״, אמרת, ״אתה כל כך טוב אלי״. יכולנו להרשות לעצמנו חופש כזה, כי בעלת ביתי, הילדים והשכנים נםעו באותו ױם לשוק של לוקוב. היום המואר וד,יקר נגמר. העגלות חזרו מהעיר, לחצר התגלגלה העגלה של בעלת ביתי. קשתה עלי הפרידה מאחי שאול. הוא לא רצה לחזור למחבואו. בקשתי ממנו והזר׳רתױ, הוא הבין הכל, אך םרב לחזור לקבר החי.

״אני רק רוצה לקנות לעצמי זוג נעלים לחורף״, הוא אמר. ״אולי אעבור את החורף בגיטו ז״ זה קרע את לבי כשנפרדנו. אחי חזר לגיטו. אמי ואזזי השני הסתתרו בכפר שכן, אך אחרי זמן קצר היו מוכרחים לעזוב את המקום, כי הנוצרים לא יכלו או לא רצו ױתר להחזיקם. פעם אמרה לי בעלת הבית לד.וריד משהוא מן הגג. וכשעליתי ראיתי איך כריתי זזה ממקומה ולידה אמי ואחי הצעיר. הם חײם ונצלו מגיטו לוקוב. ״ואיה שאולז״ שאלתי. ״הוא לא רצה להכנם ולהםתתר במרתף״ ענתה עמי. ״ואיך אתם נצלתםז״ שאלתי הלאה. ״התעטפתי עם יעקב במעיל השחור, הםתתרתי בפינד, של המרתף והחלטתי לא לזוז מהמקום. כשהחלו לירות ולגרש מהמרתף, לא זזנו מהמקום״. ואלו היו העינים, שראו שקיעת יהדות לוקוב. שוב אביב. אני כבר חרשתי את השדד״ זרעתי את זריעת האביב. בכפר שקט. האכרים חורשים וזורעים. מתכוננים כבר לזרוע תפוחי אדמה ומתכוננים לחג פסחא. אני עובד עם כולם, מעיא את הזבל מהרפת, חורש וזורע. אבל זד, רק לבני אדם. למענם אני שמח ונוצרי מאמין. אני הולך לכנםיה כל יום ראשון ולפעמים אף באמצע השבוע. בכנסיה אני עוזר לכומר בתפילות.