םםר לוקןזו ו 409 הכפריים מכירים אותי. יצרתי בכפר חוג צעירים שנפגשים פעם בחודש, כל פעם אצל מישהו אחר מ־12 החברים. זה עשה לי שם בכפר. הייתי אדם כפול; אחד כלפי חוץ ואחד לעצמי. את השני הייתי צריך טוב להסוות. כל זה היה בכפר קונקולוניצה אילונסקה. לפני המלחמה אסור היה ליהודי להראות שם. מי שוחח עוד עכשיו אצל הגרמנים, לאף אחד לא יעלה על הדעת שבכפר מסתתר יהודי. יצאה שמועה, שבכפר השכן מסתירים יהודים. באו הגרמנים ושרפו חצי כפר. אני הייתי ״כשר״, היו לי ניירות ״אריים״, כלומר ־ תעודת לידה מזויפת, פתק הודעה, ועל סמך זה תעודת קן עם תמונה, הייתי כלומר, כשר וישר. א דאסור היה לי לשכוח שאם לא בפני, אני שונה במקום אחר. לכן הייתי צריך להתחפש כדתי כזה שמתבייש ללכת עם בנות (אני הייתי בן 19), אצל בעלת ביתי הייתי פולני, שהגרמנים גרשו מפומתיה יחד עם פולנים אחרים. כזה הייתי בשביל הגויים, אך מה שקרה במוחי ובלבי? כבר שנה, שחוסלו הגיטאות בכל האזור, כבר שנה שאין רואים יהודי בעולם. רק אני חי עדיין. לשמחתי ניצלו אמי ואחי הצעיר מן האקציה האחרונה. מצאתי אותם על עליית הגג בכפר זומבקוביצה. הפעם הזאת ראיתי אותם בליל המולד בדצמבר 1943, אמי היתה תופרת והיא תפרה לנוצרים. מובן שאף אחד לא ידע. שכן נזהר משכן. היה זה בכפר שבו הייתי פעם וכמעט כולם הכירוני.

הפולנים כבר לא נשמרו כל כך מהגרמנים ן הגרמנים כבר פחדו להראות בכפר. הפולנים נלחמו ביניהם, כלומר בלילר״ כשהם הפכו לפרטיזנים. ה״א.ק.״ נלחמה עם ה״ב כ.״. אנו, היהודים, אם כבר היתה לנו יחידת פרטיזנים, לא נתנו לאף נפש חיה לגשת אלינו. זר, פרק אחר. נפשי נמשכה לאמי ולאחי הצעיר שלא ראיתי כל כך הרבה זמן. בפסחא, בשיהיה לי זמן אלך לחפשם, בשבילי מסוכן ללכת לאותו כפר, משם גרשוני כיהודי. שם נצלתי כשתפסו אנשים ושלחו למיידנק. שם השארתי את אמי ואחי ואני הולך לחפשם. אולי אינם שם ז בפעם האחרונר, כשׁײתּי שם, הזהרתי אותם, שהם נמצאים יתר מדי זמן באותו כפר. אני עברתי 100 ק״מ לכפר אחר, ז׳זיטשה, שם היתה אמי כבר ב־1942 והסכימה עם אכרה, שר,י א תרשד, לה להשאר אצלר״ הכפריה הםכימה כי בבפר םפרו שאמי הועברה לגסטפו לרדזין וירו בר״ אם כך, לא יתפסו אותה כאן. מובן, שעכשיו היא תסתיר אותה יתר מפעם אחרת. אם י הבטיחה לי שהיא תעבור לאכרה מזומבקװיצ ה ברגע שר,י א תגמור את העבודה אצל אכר זה ועוד אחד. נפרדנו ובכינו. אמי הניחה ידיה על ראשי וברכר, אותי. לעולם לא אשכח את ידיה המושטות אלי, כשאני נע לאחורי, כדי להאריך לראות את פני אמי.