408 םםר לוקןו װ לדרך. הלכת י דר ך יע ר עבות, בדרכי ם ל א ידועות. בכ ל צע ד התקרבת י לאמי, לאחי. אולי ה ם צריכי ם עזרת י ז אול י ה ם מתגוללי ם באיז ו דר ך ז אח י שאו ל תמי ד אמר, שח י הוא ל א יתמםר, מוכר ח קוד ם להרו ג ול ו גרמנ י אחד. אח י היקר, אי ך הי ה הדב ר באמ ת ז האם קיימ ת דבריך ז כן. אנ י מאמי ן לך. אתר ■ כב ר ראי ת פע ם אי ך מובילי ם יהודי ם בלוקוב... שנינו ישבנ ו א ז ע ל ע ץ ר ם במתב ן לי ד תחנ ת החזירי ם לי ד דר ך מזריטש. ראינ ו איך רודםי ם יהודי ם וא ז נשבעת, שח י ל א תתמםר. שש ה שבועו ת הםתרת י אות ך במתב ן בכםר. חםכת י מקצ ת האוכ ל שקבלתי, גנבת י והבאת י למחבו א במתבן. כמ ה טו ב הי ה לי אז, שאול! אני נשקת י אות ך וצבתי, כ י לדב ר אםו ר הי ה לנו • מישה ו הר י יכו ל הי ה לשמוע. רק םע ם אח ת דברנ ו בקו ל והרגשנ ו עצמנ ו חופשײם. את ה יצא ת ממחבוא ך ולקח ת השרשר ת ושנינו דשנ ו א ת התבואה. ע ד שהמתב ן רעד. כשיצא ת ממחבואך, ראיתי ך מוארך, מגודל, הײת בחו ר ב ן ש ש עשר ה וחצי, כמ ה יפ ה וחז ק הײ ת אז: את ה א ז חבקתנ י ובפע ם הראשונה בחײ ך נשק ת אותי. את ה הודי ת ל י ובקש ת םליחת י ע ל הכל. ״אלוש״, אמרת, ״אתה כ ל כ ך טו ב אלי״. יכולנ ו להרשו ת לעצמנ ו חופ ש כזה, כ י בעל ת ביתי, הילדי ם והשכנים נםע ו באות ו ױ ם לשו ק ש ל לוקוב. היום המוא ר וד,יק ר נגמר. העגלו ת חזר ו מהעיר, לחצ ר התגלגל ה העגל ה ש ל בעל ת ביתי. קשת ה על י הפריד ה מאח י שאול. הו א ל א רצ ה לחזו ר למחבואו. בקשת י ממנ ו והזר׳רתױ, הו א הבי ן הכל, א ך םר ב לחזו ר לקב ר החי.