480 מסר לוקנו װ עם צעק ח ״לחיים ולמות:״ פרצנו את הדלת והתחלנו בירי רובים. היריות היו צפופות, הכדורים עפו מכל הצדדים, נעשה אור כמו ביום. הרוצחים הפולנים היו מאד מופתעים. גשמעו צעקות, שיהודים יורים זה היה המקרה הראשון, שהם גתקלו בהתנגדות יהודית. בהתחלה הם רצו לקחתנו בכוח, אך עד מהרה הם הרגישו באומץ לבנו וגבורתנו. היריות נמשכו זמן רב, עד שרים החלו לברוח בבהלה. כמו שראינו זאת, התחלנו לרדוף. הם משכו לתוך היער ואנו רדפנו אותם בהתלהבות, ולא חשבנו על חום הר הטעם בתקיפה ביער בלילה ובכמות כזאת של כדורים. לבסוף חזרנו כדי לארגן על הבית האכר, ששודדים לא יציתו אותו. חברי ה.א.ק, השאירו בשדה הקרב 4 הרוגים. אצלנו נפצע ברגל רק ילד וולנד. השמחה אצלנו היתה מאד גדולה, ובמיוחד — אצלי, כי מההרוגים הורדנו 4 רובים ושנים מהם נתנו לי ולאחי הרשל, שנשאר בבונקר המשפחה.

חכינו ששודדי האק. יחזרו ולפחות יקחו את הרוגיהם, אך הפחד היה אצלם כה גדול, שהם נמנעו מלהסתכן עוד פעם בקרב עמנו. היינו קורקטים. • הלכנו וד,רשינו לד.ם לקחת המתים. לא רחוק משדד, הקרב נתקלנו בפולני צעיר, עצרנו אותו ושאלנו, מה הוא עושה כאן, הוא ענה, שהוא הולך ל״זבוה״ (בלוי). ״כמו אבוד, שרצית לעשות לנו״ — אמרנו לו, כי הכרנו בו מיד את מנהיג השודדים. כשד,ו א ראה שנפל בפח, הוא נפל על ברכױ, נשק את רגלינו ובקש, שנחום על חײו. הוא נשבע במלת הכבוד הפולנית, שבאזורו לא יפגעו ביהודי. האמנו לד,בטחתו ושחררנו אותו. הלכנו בכױו ן לבונקר של משפחתי, כי אצל יודל װלנד דממה הרגל, נכנסנו לפולני מושצ׳יצקי, חבשנו את רגלו של װלנד והמשכנו בדרכנו. כשדדינו כ־2 ק״מ מהבונקר שמענו צעקות אױמות. היו אלו צעקות אמי, 3 אחיות, אח ובן אחי בן ה־ד. היו שם גם אב ובתו שד,םתתרו בבונקר עם משפחתי, בלי ידיעת בעלי הבתים הפולנײם. כולם הוצאו לחצר ונרצחו. שמענו את בכױתיהם הנוראות, אבל לצערנו היינו רחוקים מדי, שנוכל להצילם״. היה זה ליל ה־27 לספטמבר 1944, התאריך יהי חרוט לתמיד בזכרוני, כיום גבורה ואומץ של אחרוני צעירי לוקוב במלחמד, למען כבוד יהודי ויום הזכרון למותם של יקירי וקרובי.