חכינו ששודדי הא ק. יחזרו ולפחות יקחו את הרוגיהם, אך הפחד היה אצלם כה גדול, שהם נמגעו מלהםתכן עוד פעם בקרב עמנו. הײנו קורקטים.• הלכנו וד,רשינו לד.ם לקחת המתים. לא רחוק משדד, הקרב נתקלנו בפולני צעיר, עצרנו אותו ושאלנו, מה הוא עושה כאן, הוא ענד, שהוא הולך ל״זבוה״ (בלוי). ״כמו אבוד, שרצית לעשות לנו״— אמרנו לו, כי הכרנו בו מיד את מנהיג השודדים. כשד,וא ראה שנפל בפח, הוא נפל על ברכױ, נשק את רגלינו ובקש, שנחום על חײו. הוא נשבע במלת הכבוד הפולנית, שבאזורו לא יפגעו ביהודי. האמנו לד,בטחתו ושחררנו אותו. הלכנו בכױון לבונקר של משפחתי, כי אצל יודל װלנד דממה הרגל, נכנםנו לפולני מושצ׳יצקי, חבשנו את רגלו של װלנד והמשכנו בדרכנו. כשדדינו כ־2 ק״מ מהבונקר שמענו צעקות אױמות. הױ אלו צעקות אמי,3 אחיות, אח ובן אחי בן ה־ד. הױ שם גם אב ובתו שד,םתתרו בבונקר עם משפחתי, בלי ידיעת בעלי הבתים הפולנײם. כולם הוצאו לחצר ונרצחו. שמענו את בכױתיהם הנוראות, אבל לצערנו הײנו רחוקים מדי, שנוכל להצילם״. היה זה לילה ד,־27 לםפטמבר 1944, התאריך יהיה חרות לתמיד בזכרוני, כיום גבורה ואומץ של אחרוני צעירי לוקוב במלחמד, למען כבוד יהודי ויום הזכרון למותם של יקירי וקרובי.