ססר לוקאוו 533 הקאמבונד, על הקומוניםטים ועל הפולקיםטים. נםפר להם על חיים תרבותיים. הײנו מתפתלים באידיאלים ובחלומות על תיקון ועתיד עולם שונה. זאת היתה תקופה נהדרת של חײם יהודײם בלוקוב. בחדרים צרים ואפלים מלאי קורי עכביש התנהלו ויכוחים םוערים. מרצים עמדו על קופםאות או על כתפי חבריהם ברחובות פםטװניק׳ יאטקע ומזריטש ומרביצים רעױנותיהם. אנו הושפענו וחלמנו על עולם אחר בו יהיו חײם של אמת ויושר. היו שהמתינו למשיח לבוא והמשיכו לחכות לו למרות האחור. אחרים נםו לבצע את רעױנותיהם המהפכנײם. מפלגות, מוםדות תרבות, תנועות נוער, בתי מדרש ושטיבלך של חםידים היו פזורים בעיירה. הםפריה והאגודים המקצועײם פרחו. הכל לבלב עד לזעם החורבן. הםערה באה מלאת דם ואש והביאה בכנפיה חורבן טרגי על עמנו. חױת היטלר רצחו, שרפו וטמעו כל חלקה טובה בנו. אולם החורבן החל לתת ניצניו למעשה כבר בשנים 1939—1933, זאת היתה תקופת הפתיחה לפרק הדם של פולין עקובת האנטישמױת.
פולין עם הפשיםטים שלד״ הםנציה במחנה הממשלה ומתנגדיהם האנדקים במחנה האופוזיציה. מלחמתם על השלטץ הביאה פורענוױת על היהודים. הםנציה עשתה הכל כדי להוציא מידים יהודױת עמדות כלכלױת. מי לא זוכר את הצעת החוק ב־1939 לביטול השחיטה היהודית. כן תופעת ה״אופשם״ המלוה ע״י ה״פנקטים״ ליד חנויות יהודיות. החלו הפגיעות והעלבונות בםטודנטים היהודים. נתקײמו משפטים בהם הואשמו יהודים בפגיעה בכבוד האומה הפולנית. קרו מקרי ״פשיטק״, מינםק ואזוביצק. קרקע האנטישמױת הפוריה הזאת היתה המקום האידיאלי להיטלר להקמת אושװיץ, מײדנק וטרבלינקה. מצעד גרמניה לפולין החל ב־1.9.39. כבר בראשית הײנו עדים למשלחת עונשין גרמנית שהביאה עמה47 קרבנות. אחרי כן הױ הוראות) יהודים נצטװ ללכת ברחובות צדדײם, לענוד טלאי צהוב על הבגד ולםבול עלבונות אחרים. החלו לקחת בני ערובה. נעשו האקצױת לאםוף פרװת וזהב. הױ הרבה יהודים עם דמױן שהאמינו שכל זה יעבור, שנת1940 הביאה עמה את ד״׳אקציה״ הראשונד.: בריאים הושארו והאחרים החלו להשלח לטרבלינקה. בױלי1941 באה ההוראה של כוחות הם.ד. ליצור את הגיטו. תוך מםפר שעות עברו יהודים מכל העײרה לרחובות יאטקע ומזריטש. החלו חײ גיהנום בגיטו.
אנו, חלק אחר מיהודי העײרה והעם שברחנו, חײנו בתנאים קשים, נעים ונדים בתוככי רוםיה הענקית. אולם מצב הנודדים היה טוב ױתר, הם לפחות הױ בטוחים בחײהם. אנו, הבורחים, למדנו את הפרק 1939—1933, את פעולת משלחת העונשין והרציחות הראשונות. הבנה זו נתנה לנו הכוח לעזוב בתינו ולנוע לםיביר ולטשקנט הרחוקות. אך בכל מקום ותמיד חלמנו על הזמן בו נחזור לעײרה. תמיד התגעגענו וחפשנו קשר עם הבית. היינו חםרי שקט לנעשה שם ב״בית״, חלמנו על רחובות וםמטאות. הײנו םופרים בהתחלה חודשים לגלות ואחרי כן שנים. בעוד אנו מתגעגעים היו יקירינו נרצחים. הכל שם כבר זרם בנחלי דם ואש. עתה עברו עשרים וחמש שנה. איפה אתם יקירים שהגורל העװר קרע אתכם מאתנוז איפה אותם זקנים צדיקים שלא פגעו בזבוב מימיהם׳ שכל לילותיהם היו לומדי תורה