534 םםר לוקאװ וגמרא וצמים כל שני וחמישיז איםה לייבל וינר׳ יענקל אורלנםקי, מנדל םריזר או געצל מניש הזקנים שהיו ביישנים כילדים רכיםז איפה החםידים שערכו תיקוני חצות בבכי ונהי על חורבן ירושליםז אבל חורבננו בפולין הנו הרי הגדול בױתר ולכן הכאב גחל מנשוא• אנו כואבים את חורבן לוקוב בלבנו ויודעים כי הכאב לא יגמר עם מותנו. מה מוזרים דרכי הגורל. יקירינו בחײכם הקשים והמרים םבלתם םבל מר ואפילו לבכות על קבריכם איננו יכולים. כי אתם פזורים בשדות׳ יערות ולקבר ישראל לא הביאוכם. אנו זוכרים את קרובינו הנרצחים ונותנים כבוד ללוחמינו שהשאירו דף כבוד בגבורת ישראל. מי במרד בגיטאות ומי בםלוגות פרטיזנים של יערות מינםק. הכבוד למשה שלחטוביץ, ראובן הײבלום ונחום גולדזק לוחמים לכבוד העם היהודי. כבוד מױחד יש לנו בחײו ומותו של לאבקע שפארבער בן מינדל שפארבער בן ה־15 על עוז רוחו ביערות לוקוב. קשה להשלים עם המחשבה שאיגכם. אתם שלעולם לא תבואו. כי פזורים אתם בנהרות׳ בימים, בשדות׳ שרופים בתנורי גז של מײדנק ואושװיץ. אםרכם פזור בכל כנפות הארץ. לשלום עולמים לא לװ אתכם. אך בחלומותינו ובגעגועינו אנו רואים אתכם ױם ױם במצעדי המות שלכם.

אגו שומעים את אגחותיכם וזעקותיכם המצװת עלינו לא לשכוח ולקחת נקמה ברוצחים. אתם שנכחדתם ולעומתכם עמד עולם עם לב אבן. פה זרמו נחלים דם ועם הושמד והעולם שתק. אתן אמותינו ראיתן ילדיכן נזרקים לתנורי הגז ואתם זקנינו הייתם צריכים לזקנתכם לראות בניכם נדחפים לתאי הגז. אתם כאבתם כאב אוים ואנו מצטרפים לכאבכם. אנו כואבים כאבכם עד הױם. אך הכאב דורש את שלו והוא יד וזכרון בכל מקום שיש יהודי. לכן אנו, בני לוקוב, נשאיר יד חכרון לעיירה קטנה יהודית שהושמדה. כי הרי העײרות היו הראשונות שנעו בנחלי דם. הם הױ שבנו את הבונקרים הראשונים. אנו הײנו הראשונים שהבאנו את הבשורות האױמות לטרבלינקה. ומאתנו רצו ליער והחלו לחשוב על התנגדות וקרב. אנחותינו מן הבונקר בעײרות שמע אנילװיטש ולעװרטװסקי, אנטק וצביה, חײקה וקװנר, אותנו החלו לשרוף ולרצוח כבר לפני25 שנה, אנו, שהגענו לחלום ולמציאות של צעידה על אדמת מולדת, חלומם של מצעדם האחרון של ההולכים למות, אנו אומרים ומבטיחיםז יזכור עם ישראל את יהודױ בלוקוב׳ את קתבינו הטבוחים, השרופים והנטמעים. אתם הנכם קדושיגו שמתתם על קידוש השם, יהיה זכרכם ברון.