209 ד״ר נ. מ. גלבר 210 להגשמת התיקונים לפחות במידה שהצליח בבוהמיה ומורביה. מובן, שנמצאו יהודים טרדנים - שהרבו להביא לגוברניון הצעות בשטח זה. אחד מהם, מנחם שנייאר, הגיש ב־1805 תכנית לעשות את היהודים "לנתינים מועילים ומאושרים". בכוונתו היה לקבל הוצאות־ הדרך לוינה ורשיון לשהות שם כדי להגיש את פרטי־ תכניתו אולם הגוברניון השיב לו, שיוכל למסור לו בעל־פה את הפרטים והם יועברו לשלטונות בוינה. באוקטובר 1805 נמצאה כבר תכניתו בידי יועץ־החצר רייכמן, שמצא בה ענין רב, כי בפעם הראשונה מצא בה "תיאור גלוי ובלתי־מחניף של היהודים ואפים". שנייאר מסר פרטים על חינוך הילדים ומגרעיתיו,

ציין בהדגשה מיוחדת, שהתלמוד מחנך את היהודים לשנאת הגויים, בתפילות נמצאות קללות נגד הנכרים. החינוך מביא לדרך־פראות ולהתרחקות מיתר האוכ- לוסים. השינוי יבוא ע״י חינוך חילוני משותף של הנוער היהודי והנוצרי, פירוק בתי־הספר היהודיים, לימוד התורה בשפה הגרמנית, ביטול התלבושת היהודית ואיסור פיאות־וזקן. על העדה יש להפקיד ראש־יהודים ארצי (אבערלאנדעסעלטעסטער) משכיל, כפקיד ממשלתי במשכורת של 2.000 פלורין לשנה. מלבדו יש למנות גם פקיד נוצרי. שניהם ימנו קומיסרים יהודים, שיסדרו מפקד, בשיטת כרטיסיה לכל נפש. מבחינה מנהלית רצוי שהסמכים בנוגע ליהודים תהיה ברשות העיריות. בכל מקום יעמוד רק פרנס אחד בראש, פרט לערים לבוב, ברודי, קרקא ולובלין, בהן יהיו שני פרנסים 16 ). למחבר התכנית, מנחם שנייאר, בעל מסעדה בלבוב, היה עבר הרפתקני. פעם אחת נאשם בגניבה ופריצה, זוכה והועמד תחת פיקוח המשטרה. השתדל לחדור לועד־הקהל ולהמנות על חבריו אך הוצא משם. לא ידוע אם היה לו קשר לחוגי המשכילים. מזמן לזמן הטריד את השלטונות בהצעותיו, שנשארו במגרות הפקידים. והוא היה רק אחד מעשרות הטיפוסים הטרדניים, שהציפו את המשרדים בהצעות ותכניות "לטובת היהודים".

קודם־כל יש לאפשר להם, בדרך של חיסול ההגבלות, תנאי קיום חומרי שלא יכריחם לתרמית ואורח־חיים בלתי מוסרי. אולם — למרות ההצעות שהוגשו לשלטונות המרכזיים ולקיסר פרנץ 1, נשארו אזניהם אטומות בפני כל דרישה להקל את תנאי קיומם של יהודי־גליציה. מלבד הבעיות העיקריות צפה בשנות העשרים של המאה הי״ט שאלת שינוי התלבושת, ומטרתה ביצוע הפקודה מ־16 מאי 1781 על איסור התלבושת היהודית ואשר השלטונות ביטלו את תקפה בשנת 1790 מאין ביכלתם להוציאה אל הפועל. השלטונות הרבּו להתעניין בשאלת הלבוש, משהתחילו חוגים מסויימים של אמידים ואוהדי־השכלה להסיר מרצונם את הלבוש המסורתי. במידה רבה גרמו לכך משכילי ברודי. אחדים מחברי הקהילה בברודי הגישו לממשלה תזכיר 17 א), בו ביקשו בקשר עם הכנת תקנון היהידים החדש להוציא חוק, שיטיל על יהודי גליציה חובה להחליף את תלבושתם המסורתית המהווה אחד המכשולים העיקריים בהתקרבותם אל האוכלוסייה הנוצרית. המשכילים ביקשו להחיש תהליך זה, אע״פ ש״יהודים זקנים הן מתוך משפט קדום והן מתוך הרגל קשורים בתלבושתם המסורתית״. בקשת משכילי ברודי נתנה לגוברניון את הדחיפה