217 ד״ר נ. מ. גלבר 218 בחסידים ואסר הדפסת ספרי־חסידות. למרות המרתו נשאר יהודי נאמן, התרועע עם המשכילים בלבוב והצטרף לחוגו של שי״ר. אח״כ נעשה בעל־תשובה וחזר לחיק היהדות. טרלא היה מורו של יצחק ארטר והשפיע עליו ללמוד רפואה. טרלא כתב מאמרים בקובץ "ירושלים" של נחמן פישמן, וסאטירה שנונה נגד החסידים בשם "יעלזו חסידים בכבוד" 4). המשכילים התאספו גם בביתו של שי״ר ברחוב שפיטלנה, שחי אצל אביו ר׳ אהרן חיים רפפורט, שהיה תלמיד חכם והחזיק ישיבה לתלמידים שבאו מערי גליציה. אחרי שנשא את בתו של המלמד ר׳ אריה ליב 8), שנבחר אח״כ לרב בסטריה וידוע כבעל־מחבר "קצות החשו". אמו, צירל אטיל, שהיתה אשה עדינה וקראו לה "פנינת נשים", ואחיה אליהו ברדח השפיעו לא מעט על התפתחותו הרוחנית. בביתו הרצה שי״ר בפני חוג המשכילים במחקר תולדות ישראל. הרב ש"י רפפורט מובן, שלאט־לאט חדרו בעיר השמועות על חבר הצעירים המשכילים. האדוקים התחילו להשמיצם כאפיקורסים, מבזי־תורה, ביחוד, כשנודעו הערות הביקורת של שי״ר על "החידושים" המודפסים של הרב ר׳ יעקב אורנשטיין בספרו "ישועות יעקב" (תקס״ט). והאשימו, שאין בספריו אף רעיון מקורי אחד, בגלל הערותיו היה שי״ר שנוא על הרב אורנששיין. והנה היה מקרה שבנימין נטקיש השאיר בשגגה בבית הרב ספר של מנדלסזוהן בתרגום עברי. ודבר זה גרם להתפוצצות.

באחד הלילות, ב־10 במאי 1816, הדביקו על פתח בית־הכנסת הגדול כרוז מטעם הרב ר׳ יעקב אורנשטיין להחרים ולנדות את שי״ר, יצחק ארטר, נטקיש ופאסטור. על מיז ם לא העיזו להטיל חרם. המשכילים התלוננו בפני השלטונות על ר׳ יעקב אורנשטיין שהטיל חרם בלי רשיון מיוחד של הממשלה. והגישו את כתב־החרם בתרגום גרמני. בקובלתנם הטעימו שמזמן של יוסף 1! אסור להטיל חרמות באוסטריה בכלל. השלטונות הכריחו את הרב הישיש לבטל פומבית בביהודהכנסת הגדול את החרם ולהצהיר בדרשה בשפה הגרמנית שלימוד השפה הגרמנית ומדעי־חול מיתר לפי התורה. המשכילים נעזרו במאבקם ע״י פקיד־ הנציבות סאחר, שרחש חיבה ואהדה לשי״ר ולכן תבע את עלבונם מידי רודפיהם הקנאים 6). משכיל אלמוני מתאר במכתב אל ידידו את ביטול החרם בדברים אלו:

"בשבת ז ו הוביל י בנ י הפקידו ת א ת כבי ד אדוננ ו ורבנ ו הגאון , אח ד מימינ ו ואח ד משמאלו , מעוט ף בטיזלי ק ומקוש ר בשת י הרצועו ת לפנ י הצוא ר והציגיה ו לפנ י ארו ן ד / שמ ה לק ח בידי ם חרדו ת א ת הדרש ה הכתוב ה בכת ב ולשו ן לע״ ז שקורי ן דייטשמריש . אש ר הכינ ו זרי ם מע״ ש וקר א ברא ש חפו י ובמרא ה משח ת ושפתי ם נעו ת א ת הקריא ה הזא ת : בדב ר מגלו ת חרמות , אש ר עפ ו בקי ץ ז ה ע ל דורש י החכמו ת ולשונו ת הגויי ם ובפר ט ע ל ארבע ה אנשי ם הנקובי ם בשמות ם פלונ י ופלונ י וכו ׳ וע ל ער י בראד י וטרנופול , אש ר יסד ו בת י ספ ר לנעריהם , ל א ד י כ י חלפ ו חוקו ת הקיס ר יר״ ה הפיר ו ברי ת ד ת המדינ ה אש ר אח ת מהנ ה הו א לבלת י יפר ש מכמרו ת החר ם ע ל מצעדי ־ גבר . ולכ ן א ם ג ם בימי ם יבוא ו יודע ו עוש י הנבל ה הזא ת נק ה ל א ינק ו ותח ת שב ט המוס ר יעבר ו כאח ד מהפושעי ם המורדים , אש ר דת י הקיס ר אינ ם עושי ם כ י ג ם עבר ו תורו ת אש ר יורונו , כ י נחו ץ וראו י הו א לכ ל אי ש יהוד י ללמו ד לשונו ת העמי ם אש ר תח ת צ ל חסד ם וממשלת ם יתלונן" .

בבית־הכנסת היו נוכחים "האלופים ראשי מנהיגי הקהלה, כי כן צוו עליהם שרי הגובערני בעונש של המשים רייניש על כל אחד אשר לא יבוא לשמוע דרשת רבנו הגאון ומה השכילו לבקש מבעלי הפקודות שידרוש אחר קריאת התורה, בחשבם כי אז ילך העם איש לאהלו. אולם שגו ברואה, כי בקשתם זאת נהפכה להם לרועץ ומעשה שטן מצליח — כי אחר קריאת התורה התאספו כל העם מקטון ועד גדול יחד עשיר ואביון מכל בתי הכנסת המון רב כהמון חוגג, עד כי איש את אחיו דחקו ויהי כי צר להם בית־דכנסת וגם אולם הבית הקטן מהכיל את ההמונים ההמינים אשר נהרו שמה, עלו על הגג והשקיפו בעד החלונות לראות הדרת פני כבוד רבנו הגאון ולשמוע אמרי